הדיאלקטיקה של האפשרויות בהכרעת המלחמה בעזה!
העמדה האמריקאית הנוכחית דוחפת לסיום המלחמה באמצעות הסדרה שתשמור על כבודו של בעל הברית הישראלי נתניהו, ותבטיח את האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב, שנפגעו קשות עקב המלחמה הזו.
המלחמה הישראלית נגד רצועת עזה נכנסת לשלב רגיש במיוחד – לא רק בגלל המחיר הכבד שחצה את כל הקווים האדומים, אלא בשל נתון מהותי שלא ניתן עוד להתעלם ממנו אחרי שנה ועשרה חודשים של עימות.
הפער בין בעלי הברית – ארה"ב וישראל – הולך ומחריף בכל הנוגע להערכת המשך המלחמה שעדיין לא הוכרעה. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ שואף לסיים את המלחמה במהירות ובכל דרך – לשם שמירה על האיזונים הפוליטיים והגיאו-אסטרטגיים שלו ועל האינטרסים של ארה"ב באזור. לעומתו, נתניהו נחוש להמשיך את המלחמה עד שישיג את תמונת הניצחון שהוא רואה בה חיונית להישרדותו הפוליטית.
תיאור מצב המלחמה בעזה כיום מלמד כי המסלול המדיני-משא ומתן נמצא במשבר בין טראמפ, שרוצה לסיים את המלחמה – אם בהסכם ואם בכוח – ודורש מנתניהו להשלים את "המשימה" במהירות, לבין נתניהו שמבקש להמשיך בלחימה כדי לחלץ תמונת ניצחון מחמאס ומההתנגדות הפלסטינית, דבר שדורש זמן רב ושילוב בין אפשרויות – הן הפעלת לחץ צבאי, שאינו מממש את היעדים הישראליים, והן שימוש באמצעים אחרים כמו רעב והריגה, לצורך הגברת הלחץ על ההתנגדות.
אך אפשרויות אלו לא הוכיחו את עצמן לאורך חודשי המלחמה, והפכו לנטל כבד על טראמפ, הן כלכלית והן פוליטית. לכן הוא דוחף לכיוון ההכרעה – אך ההכרעה הזו אינה פשוטה, במיוחד כאשר מדובר על פירוז רצועת עזה תמורת הסכם כולל וסיום הלחימה.
האסטרטגיה של טראמפ, שתמכה בישראל במלחמה תוך הפעלת לחץ צבאי, איבדה את יעילותה ככלי להשגת יעדים. המשך המלחמה במתכונתה הנוכחית מלווה בסיבוכים רבים שלא ניתן להתעלם מהם – בראשם העלויות הכלכליות האדירות של מימון המערכה בעידן של מיתון עולמי וצמצום בהוצאות הצבא, מעבר לתנופה הגוברת של סולידריות עם עזה ברחבי העולם, במיוחד בקרב צעירים בארה"ב ובאירופה, וכן השחיקה המתמשכת במעמד הדיפלומטי של וושינגטון, הנתפסת כמי שתומכת ללא סייג בישראל במלחמת ההשמדה והרעב – דבר שהחליש את יכולתה להנהיג בריתות בינלאומיות או לתווך בסכסוכים אחרים.
העמדה האמריקאית הנוכחית שואפת לסיים את המלחמה בדרך שתאפשר לנתניהו לשמור על כבודו ותבטיח את האינטרסים האמריקאים – אך היא נתקלת בהתנגדות ישראלית: נתניהו שואף להמשיך בלחימה עד שישיג ניצחון צבאי ופוליטי שיאפשר לו לייצב את מצבו הפוליטי בישראל.
החישובים של נתניהו, החוזר שוב ושוב על מטרות המלחמה שלא הושגו, נובעים ממאבק הישרדות פוליטית דרך שערי המלחמה – מאבק מורכב במיוחד. המלחמה הזו אינה רק מול חמאס וההתנגדות בעזה, אלא גם נגד הזמן, דעת הקהל הישראלית והיריבים הפוליטיים. הוא יודע היטב שיציאה מהמלחמה מבלי להשיג את יעדיה תוביל להתמוטטות הקואליציה ולסיום חייו הפוליטיים.
על כן, נתניהו מוביל אסטרטגיה כפולה – האחת: המשך הלחץ הצבאי במטרה לשחוק את ההתנגדות וליצור רושם של עליונות ישראלית; והשנייה: לחץ אזרחי-כלכלי דרך החרפת המצור והרעב, בניסיון לערער את התמיכה העממית בהתנגדות ולהשפיע על התנהלותה ותפיסותיה.
השאלה המתבקשת: האם אסטרטגיה זו אכן יעילה ומוצלחת?
לאחר ארבעה חודשים של הידוק המצור מאז קריסת הפסקת האש, יש לבחון זאת על בסיס נתונים שאי אפשר להתעלם מהם.
הערכת אסטרטגיה זו בישראל נתקלת באתגרים מהותיים – הכישלון הצבאי בהשגת היעדים שהציב נתניהו, ובעיקר חוסר היכולת להשיג הכרעה בשטח, משקף משבר אמון בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, ובין ההצהרות למעשים.
הביקורת הבינלאומית החריפה והלחץ הפוליטי מצד מדינות רבות שתמכו בישראל בתחילת המלחמה, יצרו בקרב ישראל תחושת מצור מדיני.
כאן עולה השאלה המרכזית: האם הפער בין ישראל לארה"ב הוא התנגשות אסטרטגיות או ניגוד אינטרסים?
להערכתי, למרות האחדות בנאומים והמסרים בתקשורת בין ממשל טראמפ לישראל, מה שקורה בשטח מעיד על פער אסטרטגי עמוק. ארה"ב רואה בהמשך המלחמה איום על יציבות האזור, ומזהירה מהתלקחות אזורית קשה לשליטה, נוסף לבידוד הגובר של ישראל בזירה הבינלאומית. מאידך, נתניהו רואה בהפסקה כעת – תחת הלחץ האמריקאי – אובדן פוליטי מוחלט, אולי אף התאבדות פוליטית.
מכאן נובע הלחץ האמריקאי הגובר מצד ממשל טראמפ – מתוך הבנה שתסריט של "ניצחון ישראלי מוחלט" כבר אינו מציאותי או בר השגה, ויש לפנות לפתרון פוליטי, גם אם ייראה כוויתור בעיני חלק מהציבור.
ומנגד – למרות הלחץ הצבאי האדיר על עזה והמצור ההומניטרי המעמיק – ההתנגדות הפלסטינית נמצאת בעמדה מדינית מתקדמת נוכח הפער בין ארה"ב לישראל. אך אין בכך די נוכח הסבל האנושי העצום בעזה.
השאלה היא: האם להתנגדות הפלסטינית יש את היכולת לנצל את הפער הזה לטובת העם הפלסטיני? האם תוכל להפוך את ההיסוס הישראלי לגבי פתרון מדיני להזדמנות לשינוי כללי המשחק?
האסטרטגיה הפוליטית גורסת: אם ברצונך להביס את אויבך – פתח לו פתח לנסיגה, אפילו בנה לו גשר של זהב לצאת דרכו.
לפיכך, הבנת ההתנגדות הפלסטינית את המציאות הזו עשויה להוות הזדמנות להשיק יוזמה מדינית חכמה, המתחשבת בשלב הנוכחי ופותחת מוצא לארה"ב תוך כדי הבכת נתניהו – כל זאת מבלי לכפות תנאי כניעה על ההתנגדות.
השלב בו נמצאת הסוגיה הפלסטינית הוא מהרגישים בתולדותיה – המאבק המתמשך זה למעלה משנה ותשעה חודשים אינו סכסוך רגיל, אלא ציר מרכזי בעיצוב מחדש של מאזן הכוחות האזורי ואף הגלובלי.
אני סבור שהפער בעמדות – המבוסס על לחץ אמריקאי ומריחת זמן מצד נתניהו – פותח פתח אמיתי לפתרון, ומהווה הזדמנות זהב עבור ההתנגדות הפלסטינית למנף זאת דרך פתרון מדיני חכם – לא כוויתור או חולשה, אלא כהפגנת תבונה פוליטית, שבכוחה להביא לסיום המלחמה בתנאים של ההתנגדות – לא של האויב.
