מי ראש השב"כ? תשאלו את שרה והרבנים!
בין סדר היום של הימין הקיצוני לאינטרסים האישיים של בנימין נתניהו, ניצב השב"כ – שתמיד נחשב לקו ההגנה הראשון של "ישראל" – כבן ערובה של מאזן פוליטי ומשפחתי שאין לו קשר לכשירות מקצועית.
בעיצומן של הסדקים העמוקים שהותיר "רעידת האדמה" של 7 באוקטובר במוסדות "המדינה" הישראלית, נחשפת כיום משבר מבני ביחסים בין הדרג המדיני לשירות הביטחון הכללי. מדובר לא רק במתח הטבעי בין פוליטיקאים לבין גוף ביטחוני, אלא בהיפוך הדרגתי של מאזן הכוחות בישראל, כאשר נאמנות פוליטית ומשפחתית הופכת לקריטריון למינוי ראש הפירמידה של הביטחון הפנימי – תקדים שמאיים למוטט את שאריות "האיזונים של המדינה העמוקה".
מבחינה חוקית, השב"כ הוא גוף ביטחוני עצמאי הכפוף ישירות לראש הממשלה, אך אינו מנוהל לפי רצונו הבלעדי. לפי החוק הישראלי, מינוי ראש השב"כ מחייב את אישור ועדת גרוניס למינוי בכירים, ובדרך כלל נעשה תיאום מוקדם עם הדרגים הביטחוניים והצבאיים ובראשם הרמטכ"ל.
אולם במשך עשורים שלטה ביחסים בין השב"כ לדרג המדיני משוואה עדינה של כבוד הדדי מהול בזהירות. הפוליטיקאים ידעו שאמנם סמכות המינוי בידיהם, אך עקיפת השב"כ או פגיעה בו עלולות לעלות להם ביוקר פוליטי וביטחוני ואף לסכן את יציבותם.
היסטורית, נהנה השב"כ ממעמד של יראה במערכת הפוליטית בישראל, עד כדי כך שראשי ממשלה נהגו להיזהר מאוד ביחסיהם עם ראשי השירות. יצחק רבין, למשל, רחש כבוד רב לראש השב"כ והעדיף לקבל את דוחות המודיעין שלו לפני כל מקור אחר. אריאל שרון ידע כיצד לרתום את השב"כ פוליטית מבלי לעבור על כללי המשחק המקצועיים. גם נתניהו, בתקופות כהונתו הראשונות, הכיר את גבולות המשחק עם המוסד המושרש הזה.
אך האיזון הזה החל להתערער ככל שנתניהו התחזק, במיוחד מאז עליית פרויקט "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023, אז נכנס השב"כ למתח שקט מול הממשלה.
המתח הזה התפרץ לאחר 7 באוקטובר, כשהשב"כ הואשם – במפורש או במרומז – בכישלון מניעת ההתקפה. בעקבות האירועים נבקע חומת האמון בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לראש השב"כ רונן בר. הקרע לא היה מקרי אלא העמיק על רקע התהום בין הממשלה למערכת הביטחון סביב הרפורמה המשפטית. רונן בר היה בין המתנגדים הבולטים להפיכת ישראל למשטר סמכותני, והתריע שוב ושוב מפני שחיקת היציבות הפנימית.
נתניהו, מצדו, ראה בעמדות אלה אתגר פוליטי במסווה של אחריות מקצועית, והחל לחפש מחליף לרונן בר – אף שבר כבר הודיע על כוונתו להתפטר לאחר שקיבל אחריות על מחדל 7 באוקטובר. היה ברור שנתניהו מבקש להפגין שליטה על השב"כ.
בתחילה ניסה נתניהו למנות את האלוף אילי שרביט, שידוע בקשריו החזקים במערכת הצבאית, לראש השירות החדש. אך שרה נתניהו, לצד גורמים בימין, התנגדה בחריפות למינוי בשל הסתייגותו מהרפורמה המשפטית. לפי דיווחים בעיתונות העברית, הופעל לחץ ישיר שהוביל את נתניהו לסגת מההחלטה – תמונה המשקפת היטב את עומק השפעתה של משפחת נתניהו על ההכרעות הביטחוניות הרגישות.
בכל מדינה דמוקרטית, מינוי ראש גוף ביטחוני כגודל השב"כ הוא צעד ריבוני שמנוהל במסלולים חוקיים ברורים, תוך שמירה על האיזון בין המוסדות. אך ב"ישראל של נתניהו", העניינים אינם מתנהלים ממוסדות המדינה אלא מהסלון ברחוב בלפור, שם המילה האחרונה אינה שייכת רק לראש הממשלה אלא לאשתו, שרה – הגברת הראשונה הבלתי נבחרת, שמחליטה מי יעמוד בראש הפירמידה הביטחונית הרגישה ביותר במדינה.
בסופו של דבר בחר נתניהו למנות את האלוף דוד זיני, שהיה עד רגע ההודעה על מועמדותו קצין באגף המטה הכללי. הרמטכ"ל אייל זמיר עודכן על המינוי דקות ספורות לפני פרסומו – מהלך שמהווה חריגה ברורה מהנוהג הצבאי המחייב תיאום דרך הרמטכ"ל ולא מעליו.
אי אפשר להבין את התמונה הזו בלי להזכיר את תפקידה המרכזי של שרה נתניהו, שמזמן מתוארת כמי שבידה המילה האחרונה במינויים רגישים. השפעתה בבחירת זיני פותחת שאלות חסרות תקדים בתולדות המערכת הביטחונית: האם מינויי הביטחון כפופים כיום לקריטריונים של נאמנות משפחתית?
הקשר של אחי דוד זיני עם משפחת פאליק האמריקאית – התומכת בהתנחלויות ומקיימת קשרים הדוקים עם שרה נתניהו – אינו פרט שולי. משפחת פאליק היא מממני פרויקטים אידיאולוגיים הקשורים ישירות לאינטרסים של ממשלת נתניהו, ושרה עצמה שמרה על קשר אישי עם חלק מחבריה, כולל השתתפות באירועים פרטיים וסיורים מתוקשרים.
מכאן שתפקידה של שרה אינו מסתכם בלחץ מאחורי דלתיים סגורות, אלא כולל השפעה ישירה על מאזן הכוחות בגופי הביטחון. תופעה שלא נרשמה אצל נשות ראשי ממשלות קודמים. לפי פרשנים ישראלים, שרה הפכה ל"שרה ללא תיק" בענייני ביטחון ומינויים קריטיים, במיוחד בתקופה שלאחר הרפורמה המשפטית, שבה חתר נתניהו להשתיק קולות מקצועיים עצמאיים בשב"כ ובצה"ל – ובמקביל עשה שימוש בשרה כגורם אסטרטגי בעיצוב התודעה הציבורית.
לפי החוקרת הישראלית ד"ר לירז מרגלית, נתניהו משתמש ב"תופעת הפיתיון" מתחום הפסיכולוגיה החברתית, כך ששרה מופיעה כדמות שנויה במחלוקת או קיצונית, וכתוצאה מכך הוא עצמו נראה שקול ומתון יותר בהשוואה. כך זוכה נתניהו למרחב תמרון רחב יותר בקבלת החלטות שנויות במחלוקת – כמו מינוי דוד זיני – מבלי לשאת במחיר ציבורי כבד.
בכל פעם ששרה מככבת בכותרות, הוכיחו מחקרים ישראליים כי הסיקור התקשורתי של נושאים ביטחוניים וכלכליים יורד בכ־30%. במצב כזה נוכחותה הופכת ל"שריון אנושי תקשורתי", שמאפשר לנתניהו לפעול מאחורי מסך של רעש רגשי.
כך שמינוי דוד זיני אינו רק חילופי הנהגה בשב"כ, אלא הצהרה על נפילת אחד ממבצרי "המדינה העמוקה" האחרונים. הסכנה כאן כפולה: הפיכת השב"כ לכלי אידיאולוגי ואישי.
מבחינה אידיאולוגית, קיים חשש שהשב"כ, תחת הנהגת זיני – בן הציונות הדתית – יהפוך מבלם לטרור יהודי לשותף פעיל בפרויקט סיפוח הגדה המערבית.
ומבחינה אישית, אופן המינוי הופך את זיני לחייב תודה לנתניהו, מה שמציב את יכולות השירות האדירות לשירות מאבקו המשפטי והפוליטי של ראש הממשלה, לאחר שקודמו סירב להפעילן נגד יריביו.
לכן, המשבר אינו עוד על השאלה מי יעמוד בראש השב"כ, אלא מה יישאר מעצמאותו. בין סדר היום של הימין הקיצוני לאינטרסים האישיים של נתניהו, ניצב השב"כ – שתמיד נחשב לקו ההגנה הראשון של ישראל – כבן ערובה של איזונים פוליטיים ומשפחתיים שאין להם קשר לכשירות מקצועית.
וכך, שרה – שלעתים קרובות האשימה את "המדינה העמוקה" ברדיפה אחרי משפחתה – הפכה בעצמה לגלגול של "מדינה עמוקה" חדשה, שהשפעתה מגיעה עד לקביעת זהות ראש הגוף הביטחוני המסוכן ביותר. עם מינוי זה נכנסת ישראל לעידן שאינו נשלט עוד על ידי חוקים ונורמות מוסדיות – אלא על ידי "המשפחה".
