הרעבה כאחד מכלי הפרויקט הקולוניאלי־ההתנחלותי וההשמדה ההמונית
כאשר אנו מדברים על תהליך ההרעבה השיטתי לפני השביעי באוקטובר, ניתן לחלקו לשלושה שלבים: הראשון לאחר הנכבה של 1948, השני לאחר מלחמת 1967, והשלישי מאז הטלת המצור על עזה בשנת 2007.
בניתוחו את מדיניות ההרעבה בהקשר של הקולוניאליזם ההתנחלותי, מציין החוקר איהאב מחארמה במחקר/נייר עמדה שכותרתו *"הרעבה בזמן רצח עם: נשקה של ישראל לביסוס הקולוניאליזם ההתנחלותי ברצועת עזה"* את מרכזיותה של מדיניות זו ואת הסתמכות המשטרים הקולוניאליים־ההתנחלותיים עליה כאמצעי ל"השתלטות על האוכלוסיות הילידיות והכפפתן, עד כדי גירושן ומחיקת קיומן".
הנייר, שפורסם על ידי יחידת המחקרים הפוליטיים ב"מרכז הערבי למחקר ולימודי מדיניות", מביא דוגמאות ממקרי קולוניאליזם התיישבותי באמריקה, קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה ואלג'יריה – שם הותקפו מאז בוא הכובשים המערכות התזונתיות של האוכלוסיות הילידיות בשל הקשר ההדוק בינן לבין האדמה, המשמשת יסוד מרכזי בחייהן ובגורלן הפוליטי־הכלכלי. הכוחות הקולוניאליים ביקשו לפרק קשר זה ולמחות אותו במסגרת פרויקט ההחלפה ההתיישבותית. הנייר מדגיש את חשיבותו של מושג ההרעבה בהבנת דינמיקות השליטה הקרקעית והדמוגרפית של המתנחלים על חשבון תושביה המקוריים של הארץ.
המחקר דן במדיניות ההרעבה שמיישמת ישראל ברצועת עזה מאז 1948, כמרכיב יסוד של המערכת הקולוניאלית־ההתנחלותית. נטען כי מדיניות ההרעבה השיטתית, שהגיעה לשיאה במלחמת ההשמדה ההמונית, מהווה כלי מרכזי בהרג הפלסטינים ובעיצוב מחדש של המרחב הגיאוגרפי והדמוגרפי של הרצועה באופן התואם את היעדים האסטרטגיים הישראליים: חורבן הרצועה, ביסוס ההגמוניה הקולוניאלית והרחבת ההתנחלויות, תוך פגיעה ביכולת ההישרדות הפלסטינית.
בהמשך למסורת של כוחות קולוניאליים אחרים שעשו שימוש בהרעבה כאמצעי במסגרת פרויקטים של קולוניאליזם התיישבותי והשמדה המונית – טוען החוקר – ביצעו הכנופיות הציוניות עשרות טבחי פלסטינים וגירשו יותר מ־700 אלף איש מאדמותיהם בנכבה של 1948. אירוע זה הפך את עזה לישות דחוסה של עקורים, שנמלטו מכ־144 ערים, עיירות וכפרים. כ־250 אלף פליטים הגיעו לרצועה, מה שהביא לשלש את אוכלוסייתה ולהעלות את הצפיפות ל־1800 נפש למייל רבוע – מצב שיצר לחץ עצום על צורכי חיים בסיסיים, ובראשם המזון.
בהתייחסו לשלב השני – כיבוש עזה ב־1967 – מראה המחקר כי ישראל ביססה את מדיניותה הקולוניאלית לשם דיכוי ופגיעה ביכולת התפתחות כלכלית של האוכלוסייה, על ידי שלילת גישה למשאבים בסיסיים הנחוצים לייצור, והפיכת הכלכלה המקומית לתלויה בזו הישראלית. ישראל העמיקה את מדיניות ההפחתה המובנית, תוך שליטה על הקרקע, המים ומשאבי הייצור, ובמקביל פירקה את הכלכלה המקומית.
למרות שחתימת "הצהרת העקרונות על הסדרי ממשל עצמי זמני" (הסכמי אוסלו) ב־1993 נשאה הבטחה להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, מציין המחקר כי זו הייתה למעשה תחנה נוספת במדיניות ההרעבה. ישראל לא חדלה מלהעמיק את שליטתה הקולוניאלית־ההתנחלותית, עד כדי קביעת מספר הקלוריות המותרות לתושבי הרצועה – ובכך גם את מספר משאיות הסיוע שהותר להכניס.
מאז 2007, ישראל הטילה מצור יבשתי, ימי ואווירי על עזה, מלווה במלחמות חוזרות שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים, עקירות המוניות, והרס של מערכות הבריאות, החינוך והתשתיות – עד כדי כך שהרצועה מתוארת כיום כ"בית הכלא הפתוח הגדול בעולם". במהלך שנות המצור השתמשה ישראל במזון כנשק נגד תושבי עזה, תוך הגבלת היבוא של מצרכי יסוד למינימום ההכרחי. גם הסיוע ההומניטרי – עוד לפני ה־7 באוקטובר 2023 – שימש כלי בהנדסת תהליך ההרעבה.
