היהדות וציונות ועתיד הסוגיה הפלסטינית
עקירת הציונות מן השורש – יעד שעל האנושות כולה לשאוף אליו – היא הדרך היחידה לפתוח פתח להסדר צודק בסוגיה הפלסטינית.
היהדות שונה מהותית מן הציונות. הראשונה היא מסר שמיימי שבו נושא נביא האל משה, שנצטווה להעבירו לעמו. השנייה – תפיסה רעיונית שעיצב תיאודור הרצל כבסיס לתנועה פוליטית שמטרתה הקמת מדינה ליהודים בפלסטין. אין ספק כי לולא התמיכה האדירה של המעצמות הקולוניאליסטיות, שביקשו לשתול "גוף זר" בלב אזור רגיש במיוחד, לא הייתה התנועה הציונית מצליחה לבסס את אחיזתה ולהגשים את יעדיה.
הישות שהכריז עליה בן־גוריון בשנת 1948 בשם "מדינת ישראל" אינה קשורה לשבטי "בני ישראל" המוזכרים בקוראן. וכיוון שהמונח "יהודים" הופיע בשלב היסטורי מאוחר יותר, לציון מאמיני דתו של משה – בין אם היו מצאצאי יעקב ובין אם לא – הרי שאין כל אפשרות לטעון שהיהודים בני זמננו משתייכים לגזע אחד, כשם שמוסלמים או נוצרים אינם שייכים לגזע יחיד. יהודי יכול להיות אזרח אמריקני, רוסי, צרפתי או מצרי, והשתייכותו לדת מסוימת – אם בירושה ואם בבחירה חופשית – אינה מקנה לו זכויות פוליטיות עודפות על מאמיני דתות אחרות.
לפיכך, ניתן לומר כי המטרה העיקרית של הקמת הישות הציונית לא הייתה סיוע לקבוצה אנושית מסוימת להשיב "זכויות לאומיות" אבודות, אלא מילוי תפקיד פונקציונלי בשירות האינטרסים הקולוניאליים של המערב. ישות זו, שקמה לפני יותר מ־75 שנה ושבה גדלו דורות רבים של מהגרים מכל רחבי העולם, אינה יכולה להפוך ל"מדינת לאום" אלא באמצעות השתלבות מרצון במרקם האזורי – דבר שלא התממש, משום שמגמתה האמיתית היא הגמוניה ולא אינטגרציה.
לא כל יהודי הוא ציוני, כפי שמוכיחות זרמים דתיים יהודיים המתנגדים לציונות ואף שוללים את זכות קיומה של "מדינת ישראל". וההפך גם הוא נכון: לא כל ציוני הוא יהודי. קיימים זרמים נוצריים – בעיקר בחוגים פרוטסטנטיים אוונגליסטיים – הרואים בשיבת היהודים ל"ארץ המובטחת" תנאי לחזרתו של המשיח, השקפה התואמת את הקו הציוני הקיצוני, ומכאן הכינוי "נצרות ציונית".
התנועות היהודיות האנטי־ציוניות מגוונות: דתיות שמרניות, פוליטיות חילוניות – סוציאליסטיות, ליברליות או זכויותיות. מן הבולטות שבהן – "נטורי קרתא", התנועה הדתית החרדית המתנגדת לציונות מעיקרה, מתוך אמונה דתית האוסרת על הקמת מדינה יהודית טרם בואו של "המשיח". מכאן גם הזדהותה עם המאבק הפלסטיני והשתתפותה הפומבית ביוזמות בינלאומיות בעד פלסטין.
אבל היא אינה היחידה. קיימות קבוצות חרדיות נוספות שאינן מכירות בלגיטימיות של הציונות ופועלות דרך מוסדות עצמאיים. מרבית התנועות האנטי־ציוניות הן חילוניות, כגון "הקול היהודי למען שלום" (JVP), התומכת בזכויות הפלסטינים, כולל זכות השיבה, ומתנגדת לכיבוש בגדה ובעזה.
חלקן רדיקליות אף יותר, כגון "הרשת היהודית הבינלאומית נגד ציונות" (IJAN), הקוראת בפומבי לפירוק הציונות ורואה ב"ישראל" ישות שאינה מייצגת את היהודים. אחרות מתמקדות בפעילות שטח, כגון תנועת החרם (BDS), הקוראת להחרמת "ישראל" ולהפסקת הסיוע האמריקני לה, במיוחד בתחומי האקדמיה והמדע. קיימות גם קבוצות יהודיות צעירות המבקשות לשנות את הנרטיב הפרו־ישראלי בחברה האמריקנית ולהיאבק בארגונים ציוניים שם.
אין להמעיט בחשיבות פעילותן של תנועות יהודיות אלו, אולם עד לאחרונה השפעתן הייתה מוגבלת מאוד, בעיקר בהשוואה להשפעת התנועות הציוניות. אלא שמאז שנחשף פניה האמיתיים של הציונות – במיוחד דרך מלחמת ההשמדה שמנהלת ממשלת נתניהו נגד העם הפלסטיני זה יותר מ־21 חודשים – המצב החל להשתנות. בכנס זה השתתפו 500 אישים יהודים מכל רחבי העולם – בהם ניצולי שואה, הוגי דעות בכירים, רבנים בעלי השפעה, אנשי אקדמיה מפורסמים ועיתונאים מזרמים מגוונים. מהכנס יצא גילוי דעת שהדגיש עמדות בעלות משמעות רבה, ובהן:
1. ש"ישראל" אינה מייצגת את יהודי העולם ואין לה כל זכות לדבר בשמם.
2. ביקורת על המדיניות הישראלית איננה אנטישמיות, אלא פעולה לגיטימית ואף נחוצה.
3. האידאולוגיה הציונית הניחה את הבסיס למשטר לאומני גזעני וקולוניאלי, שאינו שונה בהרבה ממשטרים גזעניים אחרים שחובה לפרקם ולעקרם.
4. "ישראל" אינה ראויה לחברות בארגונים בינלאומיים; יש להקפיא את חברותה ולהעמיד את מנהיגיה לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי, עד שתיעתר לכל הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ובראשן זכות השיבה של הפליטים.
רבים רואים בעצם קיומו של הכנס במדינה שבה נולד מייסד התנועה הציונית, נקודת מפנה חשובה במאבק נגד האידאולוגיה של תנועה זו. זו הפעם הראשונה שבה אישים יהודים כה בכירים, דוגמת המשתתפים בכנס וינה, מצהירים בפומבי על דחיית טענת "ישראל" להיותה הנציג החוקי היחיד של יהודי העולם והדובר הרשמי בשמם, ומביעים אמונה מלאה בלגיטימיות הפוליטית והמוסרית של המאבק הפלסטיני ובתמיכה בחרם ובסנקציות בינלאומיות על "ישראל".
זו גם הפעם הראשונה שבה ניצולי שואה מודים כי "ישראל" מבצעת פשעים שאינם פחותים בזוועתם כלפי הפלסטינים. אחד המשתתפים אמר בהתלהבות: "כאן נולד הרצל, וכאן מצופה שאידיאולוגייתו תמות." אף שאין להמעיט בחשיבותו של "כנס וינה" ובהחלטותיו, הדרך עדיין ארוכה עד שהעמדות שהובעו בו יהפכו לזרם מרכזי בעולם היהודי, אם ניתן לכנותו כך.
יש להדגיש שהמאבק בציונות משרת את האינטרסים העליונים של האנושות כולה. אין מדובר בעניין יהודי־פלסטיני בלבד, אלא בסוגיה הנוגעת לכל בני האדם, ובעיקר למי שמחויבים לזכויות אדם וזכויות עמים. עם זאת, לא ניתן להמעיט במשמעות השתלבותם של יהודים עצמם – על גישותיהם השונות – במאבק נגד הציונות. השתלבות זו, במיוחד אם תתרחש במשקל דומה לזה שניכר בכנס וינה, עשויה לסמן את תחילת הקרע המוחלט בין היהדות לציונות – קרע שהוא תנאי הכרחי להבסת הציונות רעיונית ומעשית, ולניצחון הטוב על הרע בסופו של דבר.
מראשית דרכה, התבססה התנועה הציונית על רעיון גזעני במהותו וטרוריסטי בפעולתו: גירוש עם בכוח הנשק והעברת אדמתו ההיסטורית לקבוצות מהגרים שהוסעו ממדינות שונות לשירות האינטרסים הקולוניאליים באזור. כדי להצליח במטרותיה, נזקקה התנועה למערכת של מיתוסים ושקרים להענקת לגיטימציה משפטית ופוליטית לרעיון לא מוסרי זה – כדוגמת "הארץ המובטחת לעם הנבחר" או "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", ואף לניסיון לנצל אסונות שלא היה לעם הפלסטיני כל חלק בהם, כמו השואה שביצע המשטר הנאצי נגד היהודים במלחמת העולם השנייה.
היום מתגלים השקרים במלואם, והמסכות נופלות. העם הנתון כיום להשמדה המונית הוא העם שהציונות שללה את קיומו כשהכריזה כי מדובר ב"עם ללא ארץ". וכך מתהפכות היוצרות: קרבן האתמול הפך לתליין של היום. לנוכח התגלות זו ולנוכח התעוררות מצפונו של העולם כולו מול ממדי הזוועה שמתרחשים בפלסטין, היה הכרח שגם המצפון היהודי יתעורר לנוכח הטבח שמבצעת הציונות בשמו. אם על כל יהודי העולם לחוש בושה על פשעי ישות המתיימרת לייצג אותם, הרי שעל האנושות כולה לחוש בושה לא פחותה לנוכח כישלונה לעצור את הטבח.
עקירת הציונות מן השורש – יעד שעל האנושות כולה לשאוף אליו – היא הדרך היחידה לפתוח פתח להסדר צודק בסוגיה הפלסטינית. הסדר כזה לא יתממש אלא על בסיס הבטחת זכויות שוות ומלאות לכל יושבי פלסטין ההיסטורית, בלי קשר להשתייכות דתית או אתנית.
