האם מצליח נתניהו לראות את "ישראל הגדולה"?
ההצלחות הביטחוניות של "ישראל" פותחות בפני נתניהו מרחבים רחבים והזדמנויות רבות, המובילות את הדרך ל"ישראל הגדולה" דרך "מסדרון דוד" הסורי. הדבר מעיד כי קיימים גורמים ממשיים וריאליים שמאפשרים חזון תמנוני ומסוכן כזה. מהם הגורמים?
הפצצה שנתניהו השליך בפני העולם חשפה את דמותו האמיתית ואת תפיסתו המלאה לסכסוך הערבי–ישראלי. בעוד רבים בזירה הישראלית, הערבית והבינלאומית ראו בחזונו חלום ורוד שנועד ללכד את הציבור סביבו ולחזק את בריתותיו כדי להבטיח כהונה נוספת ולהיחלץ ממשפטי השחיתות, הרי שהמערכה הישראלית המתנהלת בשבע חזיתות – מעזה ועד טהרן – יחד עם ההתבססות האסטרטגית בסוריה, מציבות את חזון נתניהו כשאלה אמיתית לגבי סיכויי ההצלחה ומכשולי הדרך.
נתניהו הצליח עד כה להתגבר על שורה של אתגרים פנימיים ולהוביל את מדינתו "על חוד הסכין", כבר מלפני 7 באוקטובר. במיוחד מהרגע בו ניסה, עם קואליציית הימין שלו, להכפיף את מערכת המשפט ולהמשיך בכך גם בעיצומה של המלחמה הארוכה ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. זאת על אף כישלונו להשיג הכרעה מוחלטת בעזה – הזירה המרכזית. הוא שב והציג את חמשת תנאיו לניצחון, תנאים המהווים למעשה הודאה בכישלון.
הצלחות ביטחוניות בהובלת נתניהו – בגדה, בעזה, בלבנון, בסוריה ואף במערכה מול איראן – יצרו בעבורו מרחב פעולה רחב לפתיחת שערי "ישראל הגדולה" דרך מסדרון דוד. אך מהם הגורמים המחזקים חזון זה?
ראשית: יכולתו של נתניהו לאורך השנים לשחק במחלוקות הפנימיות ולהפנותן לטובתו. בכך הצליח לשנות את שיטת הממשל בישראל לטובת תוכניתו ההתרחבותית. בצה"ל של עידן נתניהו – לא הצבא הוא הגורם השולט, כפי שהיה במשך עשורים, אלא הדרג המדיני. הממשלה מחייבת את הצבא, מחלישה את שר הביטחון והרמטכ"ל, מתערבת במינויי הקצונה הבכירה ואף פועלת מולם ישירות.
נתניהו הצליח לעקוף את ראש השב"כ רון בר ולהחליפו במינוי חיצוני – קצין בשם דוד זיני, נטול ניסיון מודיעיני. בה בעת, פועל נתניהו להדיח את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, חרף חוסר חוקיות במהלך. הוא אף ניטרל את ועדת המינויים העליונה כדי להבטיח שליטה מלאה. עצם הצלחתו להשליט מציאות חדשה שכזו, גם אם היא מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית, מוכיחה את יכולתו לחולל מהפכים גדולים במבנה המדינה.
נוסף לכך, הצליח נתניהו לעבור על פני אחת הסוגיות הרגישות ביותר – פרשת החטופים בעזה. למרות שהעמיד אותם בסכנה מתמדת, כולל הרג חלק מהם, בחר להתעקש על הכרעת עזה ואיראן על חשבון עסקאות חילופין, על אף שרוב הציבור הישראלי תומך בכך. מאות אלפי חיילי מילואים גויסו, מה שפגע בכלכלה, בענפי הבנייה, החקלאות וההיי־טק.
על אף זאת, נתניהו שומר על ציבור נאמן – אומנם קטן (כ־30% מהחברה הישראלית), אך אידיאולוגי ונוקשה. גרעין זה ממשיך לגבות את מדיניותו גם מול אובדן כוח האדם בצבא, עריקות ועליית שיעורי ההתאבדות.
שנית: נתניהו הצליח לגשר על מחלוקותיו עם ממשל ביידן, וכיום נהנה מתיאום אידיאולוגי עם דונלד טראמפ. טראמפ מאמין בזכותה של ישראל להתרחב, בהיותה מדינה קטנה יחסית לעברה ולמספר תושביה – גורם שמחזק את חזון "ישראל הגדולה".
שלישית: הרפיון האירופי והאו"ם מול הפשעים הישראליים. מה שקורה בעזה ובגדה הוא עדות לכך. אף שהועלו הצהרות על הכרה במדינה פלסטינית, האיחוד לא הצליח לייצר מנוף לחץ אפקטיבי על ישראל. גם לגבי כספי המסים שהוקפאו בניגוד להסכמים – אירופה נותרה משותקת.
רביעית: תלות משטרי הנורמליזציה – מקהיר ועד אנקרה, כולל עמאן, דובאי, רבאט, דוחה ורמאללה – באג'נדה הישראלית. למרות נאומים מתריסים לכאורה נגד סיפוח או גירוש, בפועל נעמדות מדינות אלו לצידה של ישראל בכל צומת פוליטית וביטחונית.
חמישית: נסוג ההשפעה של האתגרים ביהודה ושומרון, בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן, אף על פי שהמלחמה פתוחה בזירות הללו. היא מתנהלת בדרך כלל לפי הקצב שמכתיבה "ישראל". יוצאת דופן היא תימן, אך גם השפעתה נותרה במסגרת גבולה הגאוגרפי. אשר לאיראן – המלחמה מולה מביאה ל"ישראל" לרוב סיוע אמריקאי, אירופי וערבי. אף ש"ישראל" לא השיגה את יעדיה בתקיפתה, נתניהו שומר על האפשרות להותיר את הזירה מולה פתוחה, לאור עמדת איראן שלא ליזום הסלמה, והוא מנצל זאת לשלוט בקצב העימות איתה בהתאם ללוח הזמנים הפוליטי והמבצעי שלו.
שישית: בידוד הפלסטינים בתוך שטחי 1948, לנוכח כפיפות כוחותיהם הפוליטיים – ובעיקר התנועה האסלאמית על שני פלגיה – וניצול חולשת ההתנגדות בגדה אחרי חורבן מחנות הצפון, במיוחד מחנה ג’נין, ותלות הרשות בפרויקטים הביטחוניים הישראליים. כל אלה מסייעים לנתניהו להגשים את יעדיו בגדה, בעיצומה של סערת המלחמה. הוא גם מנצל את תוצאות המלחמה מול חיזבאללה ואת הצלחת "ישראל" להמשיך בחיסולים שם ללא תגובה עד כה מאז הסכם הפסקת האש – הסכם ש"ישראל" לא קיימה – במיוחד לאור ההחלטה הלבנונית הרשמית, בתמיכה אזורית ובינלאומית, לפירוק חיזבאללה מנשקו.
שביעית: הפיכת זירת המלחמה בעזה לנקודת תורפה פלסטינית לנוכח הטבח היומיומי והתפשטות הרעב. אלו טבחים שאין בידי ההתנגדות ובעלי בריתה לרסן, והסביבה האזורית והעולם שותקים למעשה לנוכח המתרחש.
לבסוף והחשוב ביותר: הוואקום הנוכחי בסוריה, הנמצא בלב פרויקט "חזון ישראל הגדולה". נפילת משטר אסד – אחרי שנמנע מלהשתתף ב"מבול אל-אקצא" ותלה את עצמו במדיניותה הגלובלית של רוסיה שמעדיפה את תיק אוקראינה – סימנה את אחד הניצחונות הגדולים ביותר של נתניהו ופתחה את תיאבונו לקראת "ישראל הגדולה". הדבר מתבטא בפריצת "מסדרון דוד" מרמת הגולן ועד לאזור הכורדי באום אל-ערב מול טורקיה. ההצלחה הועצמה עם אופיו של המשטר החדש בסוריה, המבקש להציג כתבי אמנה לסעודים, לאמריקאים ולישראלים בכל מחיר. מגמה זו ניכרת בהיחלשות התחושה הלאומית והאסלאמית הסורית נגד "ישראל", גם בזמן שהיא מפציצה את דמשק וחודרת לרוב דרומה, תוך עידוד המיעוט הדרוזי להתנתק. כך נפתח נתיב "ישראל הגדולה" דרך סווידא, המאפשר ל"צבא" הישראלי להתקדם בעצמו – ולא רק באמצעות שלוחיו – עד לשתייה ממימי הפרת, בהמתנה ליצירת מרחבים נוספים בהמשך מהעבר השני, לכיוון סיני ומצרים ועד נהר הנילוס.
אלו הם גורמי ההצלחה של "חזון ישראל הגדולה", שרובם נתונים במירכאות כפולות – ולכן אינם יציבים כגורמי הצלחה קבועים, ועשויים להתהפך בנסיבות ותנאים משתנים, כל עוד אנו בלב מלחמה שאינה מותירה ולא שורדת.
