"חופש העיתונות? אנחנו משלמים עליו בדם שלנו..."
ישראל לא הותירה למוחמד סלאמה, "אל-אסמר" כפי שכינוהו חבריו ואוהביו, זמן להגשים את חלום חתונתו הקרובה – היא הקדימה אותו ברחפן מתאבד בזמן שעבד בבית החולים נאצר, והוא נישא בתכריכים הלבנים כשהיד לצד ארבעה מעמיתיו. כך הצטרפו כולם לרשימת "שהידי המילה, התמונה והאמת" שהגיעה כבר ל-245 עיתונאים מאז תחילת מלחמת ההשמדה נגד רצועת עזה.
העצב והיגון אחזו בחבריו של מוחמד, צלם אל-ג'זירה בחאן יונס שבדרום הרצועה, שהעידו כולם על מעלותיו ועל מידותיו הטובות. היה אהוב ונאמן לאביו, ואילו את אמו – שנפטרה בעודו ילד – לא חדל לזכור. עם כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה במלחמה, מיהר מוחמד לקברה כדי לשפוך בפניה את געגועיו, כך לפי עדות חברו העיתונאי אחמד חג'אזי.
ביום חופש העיתונות העולמי, שחל בשלישי במאי האחרון, פרסמה העיתונאית הילה עַצפור – ארוסתו של השהיד מוחמד סלאמה – פוסט שבו הודתה כי היא חוששת, משום שהמילה הפכה לכתב אישום והמצלמה לנשק. את דבריה חתמה במשפט שהצמידה לתמונה שלה לצד מוחמד בעבודתו: "חופש העיתונות? אנחנו משלמים עליו בדם שלנו..."
לקשר הארוסין הזה, שהחל שנה אחרי פרוץ המלחמה והיה רווי זיכרונות וסיפורים, היה גם פרק יוצא דופן שסיפר העיתונאי הית'ם עצפור: ברעב שפקד את הרצועה, לא מצא מוחמד מתנה טובה יותר לארוסתו מאשר "כיכר לחם" – כשבאותם ימים היה הלחם בעזה יקר מזהב.
חברו לדרך, כתב אל-ג'זירה הני א-שועֵר, התקשה לעצור את דמעותיו ואמר: "הלשון כושלת מלתאר את מוחמד, הוא היה לפיד של נתינה, לא עזב את מתחם נאסר מאז תחילת המלחמה, והתעקש להישאר בו גם כאשר כוחות הכיבוש צרו עליו".
העיתונאי בן ה-20 דבק בשליחותו לספר את סיפורי הטרגדיה ולתעד את תמונות הילדים שמתו ברעב, ודיווחיו זכו לתהודה עצומה. בין התיעודים האחרונים שהעביר היה רגע מצמרר במיוחד: הילדה ראסיל, שסבלה מכאבים בבוקר ונפטרה בערב. מוחמד חתם את הכתבה במילים: "ילדי עזה מתים ברעב לעיני העולם – ואין מי שיניע אצבע."
כך מוסיפים העיתונאים הפלסטינים להעביר את קולו של העם בעזה המוכה לעולם, עד שעדשותיהם כבות בדרך. סיפורו של מוחמד אינו שונה מסיפורם של 244 עיתונאים אחרים שבחרו לספר את כאבם של אחרים על חשבון סיפור חייהם שלהם – אך השאירו אחריהם מורשת ותולדות של הקרבה ואומץ לב.
