תפקיד ישראל במשבר המים של איראן: רעיון קידוח הבארות העמוקות והעלמת מערכת הקאנאת בקזווין
נוכחות מומחים ישראלים בפרויקטים חקלאיים והשקיה ושיתוף הפעולה עם משטר הפהלווי מילאו תפקיד מיוחד בהעמקת הלחץ על מקורות המים של איראן.
איראן, בעלת ציוויליזציה בת אלפי שנים, תמיד התנסתה בניהול משאבי מים ובהסתגלות לאקלים יבש וצחיח למחצה. אך בתקופת הפהלווי, תחת השפעה זרה, הוצאו לפועל פרויקטים ותכניות שתוצאותיהם ארוכות הטווח היו בין הגורמים שהובילו למשבר המים הנוכחי.
פרויקט עמק קזווין וחדירת ישראל למערכת ההשקיה באיראן
אחד המקרים הידועים ביותר הוא פרויקט עמק קזווין, שהחל לאחר רעידת האדמה הגדולה בבוּאין־זַהרַה ב־1963 (1341 בלוח השנה הפרסי). במסגרת פרויקט זה נשלחו 29 מומחים ישראלים ו־12 אנשי מודיעין לפעול בתחומי חקלאות, השקיה, גיאולוגיה, כלכלה חקלאית ופיתוח תשתיות. מטרת הפרויקט הייתה ייצור מקסימלי ומהיר של תוצרת חקלאית בזמן קצר, אך ביצועו גרם להרס מי התהום, לסחיפת קרקעות ולפגיעה קשה בסביבה.
המומחים הישראלים יחד עם בכירים איראנים קדחו בארות עמוקות וחצי־עמוקות, שגרמו לירידת מפלסי מי התהום ולייבוש הקאנאת (תעלות מים תת־קרקעיות מסורתיות). נוסף על כך, הם הנהיגו דפוס חקלאות ים־תיכוני שלא התאים לאקלים היבש של איראן – מה שהגביר עוד יותר את הלחץ על משאבי המים. תוצאה נוספת הייתה הגירת תושבי כפרים לערים והרס חלק מהמורשת התרבותית וההיסטורית של עמק קזווין.
שורשי הפרויקט חזרו לביקורו של חסן ארסנג’אני, שר החקלאות דאז, בישראל בשנת 1961. בהמשך, עם הידוק היחסים בין איראן לישראל בתקופת אסדאללה עלם, הוחלפו משלחות הדדיות, ולאחר רעידת האדמה ב־1963 נכנסו הישראלים לאזור קזווין במסווה של סיוע בשיקום.
מהר מאוד התרחב הדבר לפרויקט רחב היקף שנוהל על ידי החברה הישראלית "תהל". משרד פרויקט קזווין פעל למעשה כשגרירות לא רשמית בניהול מאיר עזרי, הנציג הפוליטי של ישראל בטהראן. עד 1965 הוצבו באזור כ־400 מומחים ישראלים, שראו בפרויקט את הגדול ביותר מחוץ לישראל. מאחורי ההצהרות על "חקלאות מודרנית" הסתתרו מטרות פוליטיות – ביסוס נוכחות קבועה של ישראל באיראן ותלות מבנית של החקלאות המקומית במשטר הציוני.
השאה עצמו ביקר מספר פעמים באתר וקיבל דיווחים על תכנית שאפתנית לשימוש במי העמק: 535 מיליון מ"ק בשנה, מתוכם 220 מיליון ממי תהום, 250 מיליון מנהר טאלקאן ו־65 מיליון מנחלי העמק. עמוד התווך של התכנית היה קידוח 350 בארות עמוקות וחצי־עמוקות, שמתוכן מעל 150 נחפרו כבר בשנים הראשונות.
הסתירה מול המסורת האיראנית
השיטה החדשה עמדה בסתירה מוחלטת למסורת ניהול המים של איראן. אלפי שנים התבססה החקלאות על מערכת הקאנאת – שיטה מקומית ובת־קיימא שהבטיחה שימוש מתון במים ומנעה סחף קרקע. לעומתה, קידוחי העומק גרמו לירידת מפלסי מי התהום, לייבוש הקאנאת ולקריסת החקלאות המסורתית. כפריים רבים נאלצו לנטוש את אדמותיהם ולעבור לערים.
מעבר לכך, החקלאות שהונהגה הייתה מבוססת על רווחיות קצרה־טווח: ייצור מהיר ומאסיבי בלי לשקול את השפעתו על הקרקע והמים. התוצאה הייתה שחיקה מהירה של הקרקע ופגיעה מתמשכת ביכולת החקלאית של העמק. מסמכים ועדויות מאותן שנים, בהם זכרונות אבולחסן עמידי נורי, מצביעים על כך שהפרויקט לא רק שלא הוביל לשגשוג בר־קיימא, אלא אף גרם הפסדים כספיים והרס את החקלאות המקומית.
במקביל, נאסר על חקלאים לקדוח בארות עצמאיות – דרישה שהוצגה על ידי הישראלים לממשלת הפהלווי, כדי להשאיר את השליטה במים בידי הפרויקט. הדבר, בצד הרפורמות הקרקעיות, ריכז אדמות פוריות בידי מקורבים לשלטון והותיר את החקלאים עם אדמות צחיחות.
תוצאה והשפעות עתידיות
פרויקט עמק קזווין לא השיג את מטרותיו המוצהרות אלא חתר תחת היסודות המסורתיים של ניהול המים באיראן. החדרת "תרבות הבאר העמוקה" במקום הקאנאת הובילה לדפוס ניצול בלתי־בר־קיימא, שהשתרש בהמשך ברחבי המדינה והפך לאחת הסיבות המרכזיות למשבר המים הנוכחי.
מסיבה זו, חוקרים רבים רואים בפרויקט דוגמה מובהקת ל"תלות בפיתוח": פרויקט שהוצג כהתקדמות, אך בפועל גרם לשחיקת משאבים לאומיים, להעמקת התלות הפוליטית־כלכלית ולהרס הסביבה.
עקרון ארבע טרומן וההשפעה הישראלית
לצד פרויקט מישור קזוויין, הופעל באיראן גם עקרון ארבע טרומן כתוכנית סיוע כלכלית וטכנית של ארצות הברית. עקרון ארבע טרומן (Point Four Program) הוצג בשנת 1949 (1328 להיג'רה השמשית) על־ידי נשיא ארה"ב דאז, הארי טרומן. התוכנית הושקה תחת הסיסמה של סיוע לפיתוח מדינות העולם השלישי, אך בפועל שימשה כלי לחדירה פוליטית, כלכלית וטכנולוגית של ארה"ב במדינות אסטרטגיות, ובהן איראן. במסגרת תוכנית זו, הוטל על מומחים אמריקנים ובעלי בריתם לנהל פרויקטים חקלאיים, בריאותיים, חינוכיים וטכניים באיראן.
אחד ממרכזי התוכנית היה פיתוח החקלאות והגדלת ייצור המזון, אולם במקום לחזק שיטות מקומיות ומסורתיות מותאמות לאקלים האיראני (כגון קנאת, מערכות השקיה מסורתיות ודפוסי גידול מקומיים), הציעו המומחים האמריקנים ובעלי בריתם מודלים מערביים מודרניים. אלה התבססו בעיקר על שימוש בבארות עמוקות, מיכון מואץ ודפוסי גידול עתירי מים.
בשל קשרי המשטר הפהלווי עם ישראל, חלק מיישום התוכנית הועבר בפועל לידי מומחים ישראלים. משנות ה־50 ואילך נכנסו מומחים ישראלים במסגרת שיתופי פעולה טכניים, והיו מעורבים ישירות בפרויקטים כגון: פרויקט מישור קזוויין (כמודל ניסיוני ל"חקלאות מודרנית" באיראן), פרויקטי השקיה בחוזסטן ובכרמאן, תוכניות הכשרה למהנדסי חקלאות איראניים.
המומחים הישראלים, באמצעות העברת המודל החקלאי הים־תיכוני והציוני, הובילו את החקלאות האיראנית לכיוון תלות בטכנולוגיות עתירות מים ובתשומות מיובאות.
השלכות ארוכות טווח
יישום עקרון ארבע ונוכחות ישראל בפרויקטים גררו מספר תוצאות מרכזיות:
-התרחבות קידוחי הבארות העמוקות: הקנאות, ששימשו במשך אלפי שנים לאיזון מקורות המים באיראן, נזנחו, ובמקומן הבארות העמוקות עם משאבות מכניות גרמו לירידת מפלסי מי התהום.
-שינוי דפוסי הגידול: גידולים עתירי מים כגון אספסת, תירס וכותנה החליפו גידולים מסורתיים חסכוניים במים.
-תלות ביבוא ובטכנולוגיה זרה: החקלאות התרחקה מהקיום העצמי והפכה תלויה במערכות מערביות.
-התפוררות קהילות כפריות: הרס משאבי המים המסורתיים ושינוי מערכת החקלאות האיצו את הגירת האיכרים לערים.
-פגיעה סביבתית: שקיעת קרקע, הידרדרות הקרקע וירידה בכיסוי הצמחי היו תוצאה ישירה של המדיניות.
הקשר למשבר המים כיום
לדעת מומחים רבים, משבר המים באיראן אינו נובע רק מבצורות האחרונות; שורשיו נעוצים בשנות ה־50–70 ובמדיניות הפיתוח הכפויות. עקרון ארבע טרומן והמעורבות הישראלית היוו נקודת מפנה בשינוי ניהול המים באיראן ממודל מקומי בר־קיימא למודל עתיר־צריכה ובלתי מותאם.
חדירה למשרד החקלאות
נקודת מפתח נוספת לחדירה זו הייתה משרד החקלאות האיראני בתקופת הפהלווי. אמנם ישראל לא שלטה ישירות במשרד, אך מומחיה, באמצעות פרויקטים משותפים, המלצות טכניות ופיקוח על ביצוע תוכניות, השפיעו על קבלת ההחלטות בתחומי החקלאות וההשקיה.
השפעה זו הובילה לכך שהחלטות אסטרטגיות – כמו עידוד קידוחי בארות עמוקות ושינוי דפוסי גידול – התקבלו בהשראת יועצים זרים. בטווח הארוך, המדיניות הזו גרמה להידלדלות מי התהום, ייבוש הקנאות והעמקת הלחץ הסביבתי.
נור א־דין ארסנג'אני, שר החקלאות בשנות ה־60 ו"אדריכל" רפורמת הקרקעות של השאה, מילא תפקיד מרכזי בהעברת החקלאות הזרה לאיראן. בממשלת עלי אמיני קיבל את תיק החקלאות והוציא לפועל את רפורמת הקרקעות – תוכנית שהושפעה מתוכניות אמריקניות, בעיקר עקרון ארבע טרומן, ומהייעוץ הישראלי. ארסנג'אני הושפע עמוקות ממודל ה"קיבוץ" הישראלי, וניסה ליישמו באיראן. בביקוריו בישראל התרשם מהתקדמות ההשקיה והמיכון, וסבר כי זו הדרך היחידה להצלת החקלאות האיראנית.
מדיניותו כללה חלוקת קרקעות מבעלי אחוזות לאיכרים לשינוי המבנה הפוליטי של הכפר, עידוד חקלאות ממוכנת והשקיה ממטרה, ושיתוף פעולה ישיר עם מומחים ישראלים. הללו פעלו בפרויקטים בקזוויין ובכרג' והכניסו מערכות השקיה מתקדמות ושיטות חקלאיות מודרניות. חיבתו של ארסנג'אני למודל הישראלי הייתה כה מובהקת עד שמבקריו כינוהו "המטיף של ישראל בחקלאות איראן".
השלכות מדיניותו כללו פגיעה בבעלות המסורתית ובחקלאות המקומית, האצת הגירה כפרית בשל חוסר־התועלת של הקרקעות המחולקות, תלות בטכנולוגיה ותשומות זרות, והפיכת מישור קזוויין ל"מעבדה של ישראל באיראן". מבחינה פוליטית, התנגדות בעלי האחוזות והעימותים עם חצר המלוכה הביאו להעברתו לשגרירות באיטליה, אך מורשתו – הרפורמות הקרקעיות והקשר המבני בין החקלאות האיראנית לטכנולוגיה ולמדיניות הישראלית – נמשכה עד מהפכת 1979.
השלכות ומשבר המים כיום
תוצאות פרויקטי תקופת הפהלווי – בהם מישור קזוויין ועקרון ארבע טרומן – לצד ניהול בלתי־בר־קיימא של משאבי המים, תרמו תרומה משמעותית למשבר המים הנוכחי באיראן. שקיעת קרקעות, ירידת מפלסי מי התהום ומחסור במי שתייה וחקלאות באזורים רבים הם תולדה ישירה של פרויקטים אלו ושל הכנסת טכנולוגיות לא מותאמות לאקלים האיראנ
משבר המים של איראן הוא תוצאה של שילוב של גורמים טבעיים, גידול אוכלוסין וניהול בלתי בר-קיימא, אך ההיסטוריה מראה כי השפעתם של פרויקטים ומומחים זרים, ובמיוחד ישראל, ותוכניות אמריקאיות כמו ארבעת טרומן, יצרו חלק משמעותי מהלחץ על משאבי המים של איראן. באמצעות הסתמכות על ידע מקומי וניהול עצמאי של משאביה, איראן יכולה למצוא דרך להשבת האיזון לסביבה ולמים של המדינה.
