לבנון: מסמך בראק כניצוץ למשבר עמוק
הבעיה האמיתית שעומדת בפני תפיסת הריבונות בלבנון קשורה יותר למציאות החוקתית שנותרה שבויה בשלב המעבר שקידם הסכם טאיף.
כבר אי אפשר לטעון שהמערכת הפוליטית הלבנונית, המבוססת על הסכם טאיף והאמנה הלאומית משנת 1943, מסוגלת לענות על שאיפות כל מרכיבי החברה הלבנונית. האיזונים שהונחו בתקופת המעבר של הסכם טאיף אינם תואמים עוד את המציאות הדמוגרפית, ובנוסף התגלה חוסר הסכמה לגבי החזון העתידי של לבנון – חזון שהסכם טאיף ביקש לקדם.
כפי שניכר בשתי ישיבותיה האחרונות של ממשלת נוואף סלאם, שעסקו בסעיף אחד בלבד – אימוץ היעדים שהכתיב השליח האמריקני תומאס בראק – נפלה מסכת ההסתרה שהצליחה מאז 1992 לכסות על פגמי השיטה הנוכחית. כך נחשפה האמת: כישלונה של המערכת הפוליטית והחוקתית הלבנונית לחדש את עצמה כך שתתאים לדרישות התקופה ולנסיבות במדינה ובאזור, לפחות מאז שחרור 2000 ואחריו הטלטלות הביטחוניות והפוליטיות שפתיחתן הייתה רצח רפיק אל־חרירי בשנת 2005.
יש שיחשבו כי נסיגת נשיא הרפובליקה מהעקרונות שהוסכמו בין שלושת ראשי הרשויות לניהול המשא ומתן עם ארצות הברית היא הגורם המרכזי למצב הנוכחי בלבנון. מתברר כי הופעל עליו לחץ כבד שגרם לו לסגור את דפי ההסכם הזה ולאמץ את מסמך בראק כפי שהוא, מבלי לבחון את התאמתו לצורכי השלום האזרחי וריבונות לבנון או את תרומתו לאינטרס הלבנוני. יש המצביעים על כך שהדבר מהווה פגיעה חמורה במנגנונים החוקתיים: כפיית מסמך תנאים זר על סדר היום של הממשלה והתחייבות לדון בו כאילו היה גזירת גורל – מהלך שאינו עולה בקנה אחד עם העקרונות החוקתיים הריבוניים, המגבילים את יוזמת העלאת נושאים לדיון במועצת השרים לנשיא, לראש הממשלה ולשרים בלבד.
יש הסבורים כי שורש בעיית הריבונות של לבנון קשור רק לנושא נשק ההתנגדות, ושניתן בביטולו לבנות מדינה אמיתית וריבונית. אך ההיסטוריה הלבנונית אינה תומכת בהנחה זו. המציאות שלאחר הקמת הישות הישראלית מראה כי הסיבות למניעת הקמת מדינה ריבונית לא היו פנימיות בלבד.
המדינה הלבנונית, עוד לפני התגבשות רעיון ההתנגדות העממית בה, קיבלה בשנותיה הראשונות אחרי 1948 את תפקידה כצופה מהצד על פגיעות ישראל בריבונותה. בהמשך השלימה עם פגיעה בריבונותה, כשהצדיקה זאת בקיומה של ההתנגדות הפלסטינית, שאושרה בהסכם קהיר ב־1969. שיא הוויתור על תפקידה הריבוני וההגנתי הגיע בחתימת הסכם 17 במאי 1983 עם ישראל – הסכם שגילם את נפילת המדינה הערבית הראשונה במובנה הריבוני תחת ההגמוניה הישראלית.
גם התקופה שלאחר הסכם טאיף, שסיים את מלחמת האזרחים, לא הייתה טובה יותר למעמד הריבוני של המדינה. היא לא נטלה חלק בשחרור הדרום והשאירה משימה זו בידי תושבי האזור, בטענה שאין לה יכולת עימות, והסתפקה בתלונות למועצת הביטחון ובסיסמה "העין אינה מתמודדת עם המחט".
כאן יש להדגיש שוב: הבעיה האמיתית שעומדת בפני תפיסת הריבונות בלבנון קשורה יותר למציאות החוקתית שנותרה שבויה בשלב המעבר של הסכם טאיף.
יותר מ־33 שנה לאחר אישורו, הרשויות הלבנוניות לא השקיעו מאמץ אמיתי – אפילו לא סמלי – להתקדם מעבר לשלב המעבר, שהוא למעשה שלטון החלוקה, אל שלב בניית מדינה אמיתית, צודקת, המסוגלת לייצג את כל מרכיבי החברה הלבנונית כאזרחים, ולא להתייחס אליהם כאל עדות שקל לעורר את יצריהן ולנצלם.
במסגרת זו ניתן להבין את הסיבות שבגללן הרכב השלטון נבנה ומתוחזק על בסיס הבנות החורגות מגבולות המדינה, ומשקפות הסכמות אזוריות ואף בינלאומיות. בכל מועד חוקתי חשוב, ההליך הפורמלי המוסכם עמד חסר אונים אם לא התקיימו תנאים חיצוניים מסייעים.
גם הכהונה הנוכחית – בחירת הנשיא הנוכחי והרכבת הממשלה הנוכחית – אינה חריגה מן הכלל הזה. מכאן שניתן להבין את פנייהּ לדון במסמך כתובתה של מדינה זרה, שלחצה לאשרו, אף שאין לראות בו הסכם מחייב היוצר זכויות וחובות הדדיות.
לפיכך, מעבר לבעיית תפיסת הריבונות והקשר שלה – לפי תפיסת הממשלה הנוכחית – לנושא נשק ההתנגדות, שנולד כתוצאה טבעית מכשלי המדינה בלהגן על אזרחיה ולשמור על ריבונותה בכל שטחה, ניתן להעריך כי עומק המשבר הנוכחי בלבנון אינו נובע רק ממעשיה של הממשלה הנוכחית. יש לראות בו דוגמה לשלטון שאיבד את יסוד קיומו – שכן שלטון אמיתי אמור לשקף ריבונות, במובן היכולת לקבל החלטות ולבצע אותן ללא התערבות חיצונית – אלא ממשבר מבני שמקורו בסירוב לפתח ולחזק את המערכת הפוליטית כך שתוכל לבנות מדינה המחזקת את כוחה ואת ריבונותה מול כל התערבות חיצונית או משוא פנים פנימי.
מבעד לקריאה מעמיקה במגמות הכוחות הפוליטיים הפנימיים, שדחפו להציג את נשיא הרפובליקה במעמד חלש ונכנע תחת לחץ חיצוני המאיץ לאשר את מסמך בראק, ניתן להבחין כי הדאגה שהפגינו כוחות אלו בעניין בלעדיות הנשק וקשרו לריבונות המדינה – לא באה לידי ביטוי כדאגה לאותה ריבונות עצמה בנושאים אחרים. כך, בעוד שאיש מהם לא ניסה לבטל את העדתיות הפוליטית, לא אימץ חוק בחירות הוגן ולא נלחם בשחיתות המושרשת מזה עשרות שנים – שלא לדבר על אי־האכפתיות ביחס לחולשת הצבא והמוסדות הביטחוניים התלויים בסיוע אמריקני – היו חלק מהם מתחננים לתמיכת חוץ מול כוחות פנימיים מסוימים, ואף הצדיקו פגיעה של גורמים אזוריים בדמויות פוליטיות לבנוניות, כפי שקרה במקרה של החזקת ראש הממשלה לשעבר סעד אל־חרירי בערב הסעודית.
יש להזכיר גם כיצד מילאו חלקם תפקיד של מסיתים כלפי הישות הציונית וארצות הברית, ועודדו את פגיעתם בסביבה המהווה חלק בסיסי מלבנון – אם באמצעות התנקשויות, או באמצעות מצור, סנקציות ומניעת שיקום הכפרים שנהרסו – באופן הממחיש כי מהות העימותים הפוליטיים בלבנון אינה נשענת על כללים חוקתיים לאומיים, אלא משקפת מאבק בין כוחות הנאבקים בתוך ישות שאין הסכמה על יעדיה הסופיים.
לפיכך, ניתן לומר כי החלטת הממשלה לאמץ את מטרות מסמך בראק לא תהיה אלא הניצוץ שעתיד להצית הצטברות של שנים רבות של כישלון או חוסר רצון לבנות מדינת אזרחות חזקה ומסוגלת. ההתעקשות של ההתנגדות על החזקת נשקה אינה נועדה לשמר את הנשק לשם הנשק בלבד, אלא לשמר את מהות לבנון – שכן נשק זה מהווה כוח מסייע היכול לשמור על ישות שבראק הצהיר כי ייתכן ואינה סופית, וכי ייתכן שתסופח לבל?? א־שאם, בעוד שישראל מצידה אינה מסתירה את שאיפותיה להתרחב אל הליטאני ולאחר מכן אל נהר האוואלי.
