הרעבה כנשק לגירוש
מה שמתרחש כיום איננו סתם מצור חולף, אלא יישום מדויק של תכנית רחבה: היא מתחילה בהנדסת הרעב המכוונת ומסתיימת בהנדסה דמוגרפית מחודשת של כלל הנוכחות הפלסטינית.
21 חודשים למלחמה הישראלית על רצועת עזה, כאשר האזור עובר תהפוכות עמוקות – ישראל מיישמת שלב חדש בלחימתה: שימוש בכלי ההרעבה נגד שני מיליון פלסטינים הכלואים בעזה, לעיני כל העולם ובחסות אמריקאית ברורה.
כדי להבין את המציאות האמיתית בעזה, יש להכיר בכך שהרעב הנוכחי אינו תוצר לוואי של מלחמה, אלא מהלך מתוכנן היטב להשגת מטרת הליבה של ישראל מאז תחילת המערכה – הגליה המונית. הרעב, החורבן, הפצצות והמצור כולם מכוונים לדחוק את הפלסטינים אל מעבר לגבולות עזה, להגשים את חזון הימין הקיצוני בממשלת נתניהו: חיסול הריבונות הפלסטינית וסילוק האוכלוסייה מאדמתה.
עזה חווה זה חודשים מצור חונק, הפצצות אכזריות, השמדת תשתיות, סגירת מעברים ומניעת הגעת סיוע הומניטרי לסוכנויות האו"ם. תכנית שיטתית לקריסת החברה הפלסטינית מבפנים – צעד אחר צעד – שדוחף לא רק להגירה פנימית, אלא להכשרה של גירוש המוני. כך נחשפו לאחרונה מגעים רשמיים בין ישראל למדינות כמו לוב ואתיופיה לקליטת פליטים פלסטינים.
הסכנה בתכנית הזו חורגת מעבר למשבר זמני או מנוף לחץ לקראת מו״מ בדוחא או בקהיר – מדובר בניסיון לעצב מחדש את המפה הדמוגרפית של עזה בהתאם למטרות ההתרחבות והשליטה של ישראל, הפעם דרך כלים של מצור ורעב.
ההיסטוריה מוכיחה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מעולם לא היה רק על גבולות. זהו סכסוך קיומי – מאבק על עצם הנוכחות בשטח. הגירוש של 1948, שנעשה בליווי טבח ומעשי זוועה, נועד לעקור את הפלסטיני מאדמתו ולהנחיל ייאוש תודעתי. מה שמתרחש כיום הוא שחזור של אותה תבנית – הפיכת החיים בעזה לבלתי אפשריים, כך שהפלסטיני יבחר בעצמו לעזוב – מרצון או מכורח.
ההשלכות הרות אסון: נַכְּבָּה מחודשת, הפעם באמצעות הרעבה. יצירת ריק דמוגרפי בשטח שיקל על ישראל להשליט את חזונה – סיפוח, שליטה, והרחבת התנחלויות. מדינית, ההחלטה הישראלית לסגור את אונר"א, סוכנות הסיוע לפליטים, נועדה לחסל את רעיון "זכות השיבה" – עיקרון בסיסי של הזהות הלאומית הפלסטינית.
השאלה שמתחייבת: איך מתמודדים עם התכנית הזו שמטרתה חיסול נוכחות פלסטינית וגזילת הזכות לשוב? התשובה איננה בסיסמאות, אלא בבניית אסטרטגיה כוללת לחיזוק ההישארות הפלסטינית – בכל דרך אפשרית: סיוע, ליווי, תמיכה מוסדית, שימור הנרטיב הפלסטיני בתודעה הציבורית הערבית והבינלאומית.
המצב בעזה חמור ומורכב. הרעב אינו תוצאה מקרית של עימות – אלא חלק בלתי נפרד מהאמצעים שנבחנים כיום בניסוי מסוכן מאי פעם.
השיעור המרכזי הוא בעמידה של הפלסטיני על אדמתו – זו המערכה האמיתית. למרות כל אמצעי ההרס, עזה לא נכנעת, לא מתפשרת על כבודה, ועמידת תושביה מלמדת שהחירות יקרה מפרוסת לחם שסחטו אותה בבוז.
המציאות שנכפתה על הפלסטינים ע״י ישראל לא הותירה להם ברירה אלא לבחור בין כבוד לבין חיי עבדות. והם בחרו בכבוד. עזה, הפכה לכל מקום שבו מתבצרת התקווה – סמל לאומץ שמובנים רק למי שיודע מהי חירות אמיתית.
עזה זועקת לעולם בקול ברור: הכבוד והחירות שווים יותר מכל לחם טבול בהשפלה. עזה, כמו כל פלסטין, תישאר עדות לכך שנשק ההרעבה חלש מכדי לעקור עם השייך לאדמתו ולמאבקו – עם שבחר לזרוע חיים גם על חולות מדבר כשהמוות מקיף אותו.
