יואב גלנט: מכתב התרברבות או ניסיון נואש להימלט מקלון?
במכתב פומבי מתרברב המופנה למנהיג העליון של איראן, אייתולה עלי חמינאי, מנסה יואב גלנט, שר הביטחון המודח של ישראל, להציג את עצמו כגאון אסטרטגי שפירק את "טבעת האש" האיראנית. אך מאחורי המילים הגדולות מסתתר ניסיון נואש של "קבצן תשומת לב" להסיט את תשומת הלב מכישלונותיו הקשים – ממחדל ה-7 באוקטובר, דרך ניהול לקוי של מלחמת חרבות ברזל ועד להדחתו המשפילה.
יואב גלנט, שר הביטחון המודח של ישראל, פרסם לאחרונה מכתב פומבי המופנה למנהיג העליון של איראן, אייתולה עלי חמינאי, במסמך שנראה כניסיון נואש של "קבצן תשומת לב" להסיט את תשומת הלב מכישלונותיו המצטברים ולהציג תדמית של מנהיג אסטרטגי. אך המכתב, שמתהדר בניצחונות צבאיים ובהבנה עמוקה של האויב, חושף יותר מכל את חולשותיו של גלנט ואת ניסיונו הכושל לשכתב את ההיסטוריה של כהונתו הרצופה מחדלים. במקום להוות עדות לגאונותו, המכתב מדגיש את הכישלונות, ההדרות והביקורות שהפכו את גלנט לדמות שנויה במחלוקת בישראל, המוכרת בכינויים כמו "שר ביטחון כושל", "רופס" ו"חמור".
מחדל ה-7 באוקטובר: הכתם שלא יימחה
גלנט מתגאה במכתבו ביכולתו "לראות הכל" ולפרק את "טבעת האש" של איראן, אך הציבור הישראלי לא שכח את הכישלון המהדהד של ה-7 באוקטובר 2023, שבו חמאס, אותו ארגון שגלנט טוען ש"נוטרל", הנחיל את הכישלון הגדול בתולדות המדינה..
כשר הביטחון, גלנט היה אחראי למערכת הביטחון שנכשלה בזיהוי ובמניעת המתקפה, שהובילה למותם של 1,182 ישראלים ולחטיפת 251 איש. למרות לקיחת אחריות מילולית, גלנט סירב להתפטר, מהלך שהצטייר כחוסר אומץ ובריחה מאחריות. במקום להכיר בכישלונו, הוא בוחר במכתב זה להציג את המחדל כ"השלכות של חמינאי", תוך התעלמות מתפקידו המרכזי בכשל המודיעיני והמבצעי.
ניהול כושל של מלחמת חרבות ברזל
גלנט מתפאר במכתבו בהצלחת "מלחמת 12 הימים" ובפירוק אסטרטגי של תשתיות איראן, אך ניהולו את מלחמת חרבות ברזל ספג ביקורת חריפה על חוסר החלטיות וטעויות אסטרטגיות. כינויו כ"רופס" משקף את התפיסה כי גלנט נמנע ממדיניות תקיפה, והעדיף גישה של אי-הכרעה מול חמאס וחיזבאללה. הוא התנגד למהלכים כמו מבצע הביפרים, התנקשות חסן נסראללה וכיבוש צירים אסטרטגיים, כי הוא היה מודאג מאוד מכעסה ותגובתה של איראן. הוא פחד עמוקות מכוחו של ציר ההתנגדות וכעת נקט עמדה אמיצה במכתבו!!!
התנגדות לעמדות הממשלה וחוסר נאמנות
בישראל הוא נתפס כמי שנהג בחוסר נאמנות לראש הממשלה בנימין נתניהו. מגעיו הישירים עם הממשל האמריקאי והתנגדותו לעמדות הממשלה בנושאים כמו עסקת החטופים וחוק הגיוס הובילו להאשמות כי ניהל מדיניות עצמאית, שחלקם כינו "שמאלנית". התנגדותו להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה-7 באוקטובר רק חיזקה את התפיסה כי גלנט מעדיף להגן על מעמדו האישי על פני טובת המדינה. פיטוריו בנובמבר 2024 על ידי נתניהו, שהחליף אותו בישראל כץ, היו תוצאה ישירה של חוסר האמון הזה, והצטיירו כהדחה משפילה של "שר ביטחון כושל". במהלך פשעיו, ואפילו לפני ה-7 באוקטובר, הוא לא העז להתפטר ולעזוב את הקואליציה כדי לסלול את הדרך להפלת ממשלת נתניהו הפשיסטית. הוא לא היה שמאלני ולא ימיני, הוא דאג רק לאינטרסים שלו.
ניסיון התרברבות כושל
המכתב לאייתולה חמינאי, שנכתב בסגנון מתרברב ומתנשא, נראה כניסיון של גלנט להציג את עצמו כגאון אסטרטגי שפירק את תוכנית הגרעין האיראנית ואת ציר ההתנגדות שלה.
אך טענותיו כי "אנחנו רואים הכל, שומעים הכל, נמצאים בכל מקום" נתפסות כמופרכות לאור הכישלונות המודיעיניים של ה-7 באוקטובר. גלנט מתאר את קריסת "טבעת האש" של איראן, אך מתעלם מכך שחלק ניכר מההצלחות המיוחסות למלחמה – כמו התנקשות מנהיגים ומתקני טילים – התרחשו למרות התנגדויותיו, ולא בזכותו. במקום להציג מנהיגות, המכתב חושף את גלנט כ"קבצן תשומת לב", שמנסה להימלט מהקלון של כהונתו הכושלת על ידי ניכוס הישגים של אחרים.
הכינוי "חמור" שהודבק לו בהקשרים מסוימים משקף את התפיסה כי גלנט נתפס כמי שחסר את החוכמה והתבונה. הוא לעולם לא יוכל למחוק את כתמי הבושה מהרקורד שלו. בדיוק כפי שלא הצליח ב-2011, כאשר היה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל, הוא הואשם בתפיסת קרקעות שלא כחוק במושב עמיקם. פרשה זו הובילה לביטול מינויו, והותירה כתם על שמו כמי שפעל בחוסר יושרה.
צווי מעצר בינלאומיים: חרפה משפטית
גלנט מתהדר במכתבו ביכולתו לפגוע בתשתיות איראן, אך שוכח לציין כי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוציא נגדו צו מעצר בגין טענות לפשעי מלחמה במלחמת חרבות ברזל. צו זה, שהוצא גם נגד נתניהו, הפך את גלנט לדמות שנויה במחלוקת במערכת הבינלאומית, ופגע ביכולתו לנוע בחו"ל. במקום להתייחס לכך, הוא בוחר במכתבו להתמקד בנרטיב של ניצחון, תוך התעלמות מהחרפה המשפטית והמוסרית שהצו מייצג.
ניסיון כושל לשכתב את ההיסטוריה
מכתבו של יואב גלנט לאייתולה עלי חמינאי אינו עדות למנהיגות או לניצחון, אלא ניסיון נואש של "קבצן תשומת לב" להסיט את תשומת הלב מכישלונותיו ומהדרותיו. ממחדל ה-7 באוקטובר, דרך ניהול כושל של המלחמה ועד להדחתו המשפילה, גלנט הותיר אחריו מורשת של החמצות וחוסר החלטיות. הכינויים "שר ביטחון כושל", "רופס" ו"חמור" ממשיכים ללוות אותו, והמכתב הזה, במקום לשקם את מעמדו, רק מדגיש את ניסיונו הכושל להימלט מהקלון. כפי שגלנט עצמו כותב אייתולה על חמינאי, "תקווה אינה אסטרטגיה" – אך נראה כי הוא עצמו נאחז בתקווה שמכתב זה יציל את שמו. גם כאן, הוא נכשל.
