דיונים על רפורמה באו״ם: איזה עתיד מצפה לארגון?
האו״ם מסוגל להוציא הצהרות ולהביע גינוי, אך הוא אינו יכול לפעול כאשר האורגן היחיד שלו בעל סמכות אכיפה – מועצת הביטחון – נחסם באמצעות וטו של אחד או יותר מחמשת החברים הקבועים (P5).
ברחבי העולם גוברת התחושה כי האו״ם נכשל במניעת רצח העם בעזה במשך כמעט שנתיים, וכי כיום הוא מהווה נוכחות מאכזבת וחסרת תועלת בזירה הבינלאומית בכל הנוגע למניעת מלחמות או שמירה על ביטחון עולמי. האמירה הזו נכונה במידה רבה, אך אם נעצור כאן – היא מטעה.
הפריבילגיות של ה-P5: ארכיטקטורה פגומה מאז 1945
חשוב לזכור שהאו״ם עוצב מראשיתו כדי לספק את האינטרסים של מנצחות מלחמת העולם השנייה, ובראשן ארצות הברית. במילים אחרות, הכישלון של האו״ם בעזה הוא לא תקלה – הוא תוצאה צפויה של המבנה המוסדי שנקבע ב-1945. הפריבילגיות של חמש החברות הקבועות היו חלק מרכזי מהרעיון של מתן פטור דווקא למדינות החזקות ביותר מבחינה צבאית – אותן בעלות ברית אנטי-פשיסטיות שהיו כבר בסוף המלחמה יריבות פוטנציאליות בסדר העולמי החדש. האבסורד הוא שהמדינות בעלות הכוח הרב ביותר פטורות מהחובות שמטיל אמנת האו״ם, בעוד שהמדינות החלשות הן היחידות שנדרשות לציית.
ייתכן שמבנה מוגבל כזה היה יכול לפעול אם חמש החברות הקבועות היו נוהגות כאילו הן מחויבות באמת למשפט הבינלאומי ולמילות המפתח במגילת האו״ם – "להציל את הדורות הבאים ממכת המלחמה." אך 80 שנות ניסיון הראו שמדיניות החוץ של מדינות ה-P5 ושל המעצמות בכלל נשלטה בידי שיקולים של מאזן כוחות, הרתעה, בריתות ושאיפות אסטרטגיות – גישה המזוהה עם "הריאליזם הפוליטי," מהתוקידידס ועד מקיאוולי וקיסינג'ר. הסירוב להגיע לפירוק נשק גרעיני גם אחרי הירושימה הוא עדות בולטת לעקשנות של הגישה הזו, שמסרבת להתאים את עצמה למציאות הבינלאומית העגומה.
לפיכך, התפיסות האלו דוחות את החוק והמוסר כ"מטרד" שמסיח את הדעת מהניהול האמיתי של הכוח. לאור הקשרים האסטרטגיים והאידיאולוגיים עם ישראל, היה צפוי שהאו״ם לא יפעל להגן על אוכלוסייה הנמצאת תחת רצח עם, אם האחראי לכך הוא חבר קבוע במועצה או בעל בריתו. כדי להתאים את מגילת האו״ם טוב יותר לדפוסי הפוליטיקה העולמית בעתיד, יהיה צורך ברפורמה רדיקלית במועצת הביטחון ובאספה הכללית – להפחית את הכוח השלילי של הראשונים ולחזק את הסמכות האכיפתית של האחרונה, המייצגת את כל 193 חברות האו״ם, כך שתוכל לפעול נגד פשעי מדינות גדולות וקטנות כאחת.
הסיכויים לרפורמה כזו נמוכים, בעיקר בשל היעדר רצון פוליטי מצד ממשלות ה-P5 ובעלות בריתן, שנותרו מחויבות לתפיסה של ביטחון עולמי שנקבעה על ידי הריאליזם הפוליטי – ובשל כוחם של תאגידי תעשיית הנשק שמונעים מממשלות לסטות מקו העימות, גם אם דעת הקהל האזרחית נוטה לכיוון של שלום.
היכולת האדפטיבית של האו״ם – מעבר לגבולותיו
עם זאת, לא נכון להסיק מכך שהאו״ם חסר כל ערך כמנגנון בלימה נגד הפרות חמורות של המשפט והמוסר הבינלאומי. האו״ם הפגין לאורך השנים יכולת הסתגלות יצירתית המפצה על חולשותיו ומחזקת את השפעת החוק והמוסר על עיצוב ביטחון עולמי. אמנם אין בכך כדי לשפר בטווח הקצר את תפקידיו במניעת מלחמות, אך גופי האו״ם – מועצת הביטחון, העצרת הכללית ובית הדין הבינלאומי לצדק – משפיעים באופן עקיף על מאבקי הלגיטימציה והעוול בין הצדדים בסכסוכים בינלאומיים. לעיתים קרובות, הצד המנצח במלחמות לגיטימציה הוא זה שמצליח לעצב את התוצאה הפוליטית, גם אם היה חלש בשדה הקרב – כפי שהתרחש במאבקי השחרור הקולוניאליים במאה ה-20 ובמלחמת וייטנאם.
פסקי הדין של בית הדין הבינלאומי והחלטות העצרת הכללית משקפים שהמאבק על הלגיטימציה מאז 7 באוקטובר 2023 הוכרע לטובת פלסטין. ישראל סובלת מתדמית הולכת ומתחזקת של "מדינת מצורעים." השאלה האם מגמה זו תוביל בסופו של דבר לקריסת הפרויקט הציוני, כפי שקרה בדרום אפריקה ובאלג׳יריה, עדיין פתוחה. הישרדותה של ההתנגדות הפלסטינית והאפשרות ליום צדק שיבקיע מתוך צללי רצח העם בעזה – נותרות לא ודאיות. אם הפלסטינים יצליחו, האו״ם יזכה סוף סוף להכרה על תרומתו לצד עמידות ההתנגדות הפלסטינית וסולידריות הדרום הגלובלי.
חברה אזרחית, דוחות מיוחדים וזכויות אדם
מעבר לכך, האו״ם תרם בדרכים פחות בולטות למאבק הפלסטיני. מועצת זכויות האדם באמצעות ועדות ונהלים מיוחדים חשפה את פערי האכיפה והאחריות באופן בלתי פוליטי, והדגישה את כשלי מועצת הביטחון והעצרת הכללית במניעת רצח עם. הדבר העביר את האחריות לאקטיביזם אכיפתי לידי החברה האזרחית העולמית.
הדו״חות של הדווחת המיוחדת לשטחים הפלסטיניים הכבושים, פרנצ׳סקה אלבנזה, במיוחד שלושת הדו״חות שבהם תיעדה את ביצוע רצח העם על ידי ישראל, חשפו את אי החוקיות של ישראל וערערו את הנרטיבים הממסתרים של ממשלות תומכות ושל התקשורת המערבית המרכזית. כדי להסיט את תשומת הלב מהדו״חות הללו, ארה״ב נקטה בצעד חסר תקדים ב-9 ביולי והטילה סנקציות על אלבנזה, כולל איסור כניסתה לארה״ב להשתתפות בישיבות העצרת הכללית – מהלך המפר את הסכם מדינת המארחת של האו״ם. הדבר מעיד עד כמה רגישה ארה״ב לחשיפת האמת מצד האו״ם בכל הנוגע לישראל.
מניעת כניסת פלסטינים לארה״ב
ניסיונות טיוח אלו באים לידי ביטוי גם בסנקציות על ארגוני זכויות אדם פלסטיניים מובילים (אל־חק, אל־מיזאן והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם) ובאיסור כניסה לארה״ב על הנהגת הרשות הפלסטינית ועל כלל בעלי הוויזות הפלסטיניות בתקופה שבה העולם מתכנס לציון 80 שנה לאו״ם. צעדים כאלה לא היו ננקטים אילו ישראל הייתה מנצחת במאבק הלגיטימציה. מדובר בביטוי לתסכול כאשר מטרה אסטרטגית רחבה מתחילה לקרוס.
חשוב גם להזכיר את שנים רבות של עבודה הומניטרית מרשימה של אונר״א בעזה בתנאים הקשים ביותר – כולל 360 אנשי צוות שנהרגו מאז 7 באוקטובר במתקפות מכוונות על מתקני הארגון שבהם מצאו מקלט אלפי פלסטינים. עד שישראל גירשה את אונר״א מעזה בתחילת 2025 באשמות שווא של שיתוף פעולה עם חמאס, הארגון סיפק מזון, מים, דלק, תרופות וחינוך, והקל באופן הירואי על סבלם הקיצוני של תושבי הרצועה. פגיעה זו בסיוע ההומניטרי מהווה פשע חמור נגד האנושות, כפי שרמז בית הדין הבינלאומי לצדק.
המסר המרכזי ב־80 שנה להקמת האו״ם הוא שאין לארגון מנדט חוקתי לעצור רצח עם אם מבצעיו הם מקרב חברות ה־P5 או בעלות בריתן הקרובות. בגידה זו בזכויות הפלסטינים היא כישלון בולט של האו״ם, אך למרבה המזל היא לא חיסלה לחלוטין את השפעתו. במובן זה, האו״ם תרם תרומה חשובה לצמיחת קונצנזוס עולמי המגנה את רצח העם הישראלי, ואף כי באיחור – הוא מתקרב להכרה בלגיטימיות התמיכה האקטיביסטית במאבק הסולידריות עם הפלסטינים. זמן הפעולה של האו״ם כבר חלף, אך אם פעולה כזו תתרחש – לא יהיה מאוחר מדי לשקם את המוניטין של האו״ם, תוך הכרה בניצחון הפלסטיני. לשם כך יידרש כוח התערבות חמוש של האו״ם, שיוסמך על ידי העצרת הכללית בהתאם להחלטת "מאחדים למען השלום". אם מהלך כזה אכן יתרחש, הוא יהיה בגדר גאולה לאו״ם – חרף כישלונו הממושך להגיב לפשעי ישראל בעזה.
