ספרטה החדשה: האם נתניהו כותב את נבואת קץ ישראל?
שפת "הסכנה הקיומית" שראש הממשלה בנימין נתניהו חוזר עליה שוב ושוב חושפת מגמה להנצחת הסכסוך. אין פתרונות מדיניים באופק – אלא שיח ההופך את המלחמה לגורל ואת החרב לזהות.
כאשר השווה נתניהו את ישראל ל"ספרטה החדשה", הוא לא זימן מההיסטוריה אלא מראה למשבר ההווה. ישראל, שהציגה עצמה שנים כ"אאתונה של המזרח התיכון" – פתוחה, חדשנית ודמוקרטית – מכריזה בפי מנהיגה כי אין בכוחה לשאת עוד את מסכת הפתיחות, וכי היא צועדת לעבר צבאיות מקיפה, חיים בחרב במקום במילה ובבידוד במקום בלגיטימציה.
אלא שהדימוי שנתניהו ראה כסמל לעוצמה, נושא בחובו נבואת כליה: ספרטה ההיסטורית לא שרדה חרף נוקשותה הצבאית, בעוד מורשת אתונה התרבותית והפוליטית נמשכת עד היום. כך הופך השיח לסימן דרך מסוכן: ישראל בוחרת למקם עצמה במחנה ישויות שהניבו רק מלחמות, ומאבדת מדי יום את שרידי הלגיטימציה שנותרו לה – מבית ומחוץ.
בין כוח רגעי למורשת מתמשכת
ספרטה גילמה מודל של "חברת לוחמים": משמעת צבאית, כלכלה סגורה וחיים המכוונים למלחמה. אתונה ייצגה את ההפך: פילוסופיה, דמוקרטיה, תיאטרון ומסחר. עם נפילת ספרטה נעלמה מורשתה, בעוד אתונה הותירה לעולם יסודות רעיוניים המלווים את האנושות עד היום.
באמצעות הדימוי הזה מודיעה ישראל כי חדלה להתאמץ לשמור על דימוי של "נווה דמוקרטי", ובמקום זאת הופכת למחנה צבאי. זו הודאה מרומזת בכך שהכלים הישנים להישרדות – לגיטימציה בינלאומית, תמיכה מערבית ותדמית החדשנות – נשחקו, וכי ישראל בוחרת במסלול העלול להוביל לגורלה של ספרטה.
בידוד אסטרטגי ועליית דעת הקהל
נאומיו של נתניהו הם גם הכרה בכך שישראל נכנסת לשלב של בידוד אסטרטגי. אירופה, ששימשה במשך עשורים בסיס התמיכה המוסרי והפוליטי, משנה פניה: דעת קהל מושפעת מהגירה ומהתמונות מעזה, והממשלות מתקשות להעניק לישראל "שיק פתוח".
נתניהו אף מודה במשתמע שישראל מצויה תחת מצור תקשורתי ודיגיטלי חסר תקדים – הרשתות החברתיות קעקעו את מונופול הנרטיב. ישראל אינה עוד "הקורבן" אלא נתפסת בעיני רבים ככוח כובש ומחריב.
ממדינת חוק לחברת לוחמים
בזירה הפנימית מציב נתניהו סדר עדיפויות חדש: "החיים קודמים לחוק". אמירה שבמבט ראשון נראית מובנת מאליה, אך בפועל היא מהפכה: הביטחון הופך לעילה לריסוק מערכת המשפט ולשינוי זהות המדינה.
אלא ש"חברת הלוחמים" נתקלת במציאות דמוגרפית מורכבת: הציבור החרדי אינו נושא בנטל השירות, החברה מפולגת בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. ספרטה הייתה חברה אחידה; ישראל היא פסיפס מפולג שאינו מאפשר להפוך אותה ל"ספרטה מודרנית".
מעמק הסיליקון למחנה נשק
הסכנה הגדולה טמונה בהסטת הכלכלה למסלול מלחמתי. ישראל, שהתפארה בכך שהיא "עמק הסיליקון של המזרח התיכון", מפנה משאבים לתעשיות ביטחוניות ולכלכלה סגורה. זה עלול להרתיע השקעות זרות, לשחוק את המגוון הכלכלי ולהוביל למחזוריות של צמיחה זמנית ודעיכה ארוכת טווח – כלכלה שמייצרת מלחמה וצורכת מלחמה.
כאשר החרב כותבת את הסוף
היסטוריית ספרטה מלמדת כי חברות המתקיימות בחרב בלבד נידונות לשקיעה. שפת נתניהו היא אולי קריאת עידוד למחנה הימין, אך היא חושפת את ישראל כישות שאינה יכולה להתקיים ללא סכסוך מתמיד.
ייתכן שנתניהו מצליח לגייס את בסיס תומכיו, אך במקביל הוא מזרז את איבוד הלגיטימציה של ישראל בעולם ומחזק את הדימוי שלה כמדינה החיה על חרב בלבד.
האם ההיסטוריה תזכור את ישראל כ"ספרטה של המאה ה-21" – ישות צבאית שנפלה בשל משקלה שלה – או שההתפוררות כבר החלה מבפנים, כפי שחזו הוגים כמו עבד אל-והאב אל-מסירי וג'מאל חמדאן?
