ישראל בוחרת בכוח
אין עוד מקום לספק כי הממשלה הישראלית אינה חפצה בהסדר אלא במלחמה – במיוחד כשהמציאות הערבית מעודדת אותה לבצע עוד ועוד שטויות, שהרי "מי שבטוח מעונש – מרשה לעצמו לחטוא".
"כל דבר מותר באהבה ובמלחמה", וכיוון ש"ישראל" אינה יודעת אהבה – כל האופציות מותרות לפניה במלחמתה נגד האזור שבו היא חיה.
העוינות הציונית אינה מוגבלת עוד רק לעולם הערבי; איראן הותקפה מספר פעמים, האיומים נגד טורקיה מתגברים, והעימות בין הצדדים כבר החל – אם לא ישירות, אז בוודאות בשטח הסורי.
טורקיה היא היריבה החזקה והמאיימת ביותר על "ישראל". על אף שהצדדים אינם מעוניינים בעימות, עודף הכוח של טורקיה ופיתויי ההתרחבות בשטח סוריה יתנגשו בהכרח עם העמדה הישראלית הדוחה זאת, ומוכנה למנוע אותו בכל מחיר.
"ישראל" מסתמכת על עיקרון של דחיית השלום – ומבקשת עוד מלחמות ועוד מתחים. עודף הכוח שהיא מרגישה נובע מאז "מבול אל-אקצא", שבו הרסה את כל רצועת עזה, פתחה מלחמה בלבנון והתנקשה במזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה, לצד המשך התקפותיה בסוריה ובתימן והמעבר לעימות ישיר מול איראן.
העניינים לא נעצרו שם – אלא אף הגיעו לדיבור על תקיפת מטרות ונשק טורקי בשטח סוריה, סימן ברור לכך ש"ישראל" מתנגדת לכל נוכחות טורקית שם ומוכנה למנוע אותה בכוח.
בעבר תירצה "ישראל" את תקיפותיה בנוכחות איראנית בסוריה; כיום הפכה גם הנוכחות הטורקית לאותה אמתלה. וזאת למרות שטורקיה היא בת ברית של המערב וחברה בנאט"ו, מקיימת יחסים מסחריים טובים עם "ישראל" ואף קשר אישי טוב בין ארדואן לטראמפ – שהביא את האחרון לדרוש מנתניהו לתאם עם טורקיה בעניינים הסוריים.
"ישראל" הצליחה להפוך את "מבול אל-אקצא" ל"11 בספטמבר ישראלי", והשתמשה בו להצדקת תוקפנותה במדינות האזור, תוך התעלמות מדעת הקהל הבינלאומית ואף ממדינות שהיו קרובות לה – כמו במקרה של קטאר לאחרונה.
עודף הכוח הישראלי מצטלב עם נוכחותו של נתניהו (שקוע במשבר פנימי) כראש ממשלה, הרואה עצמו "מנהיג היסטורי" המסוגל להגשים את חלום "ישראל הגדולה" מן הפרת ועד הנילוס.
התוקפנות נגד קטאר
אין כאן מקום לדון בעמדת קטאר כלפי הישות הציונית או בתפקידה מאז האביב הערבי. ידוע כי היא נוהגת לשחק על סתירות ולהשתמש בהן לטובתה – בניסיון למלא תפקיד החורג מכוחה המוגבל ולהתגבר על "תסביך הקטנות" שלה.
התקיפה בקטאר מהווה תקיפה על האומה הערבית כולה – שנכנעה מדיניות מנהיגיה לטעות אחר טעות, והביאה לעמים במצוקה שתיקה אילמת או חוסר יכולת להתנגד.
לא ייתכן שהתקיפה התבצעה ללא אישור טראמפ – שהרי כיצד טילים יפלחו את שמי קטאר, בזמן שבשטחה נמצאת בסיס "אל-עודייד" האמריקאי? אותו בסיס ששימש בעבר בהרס עיראק, ואף הצליח ליירט טילים איראניים שנורו לעבר קטאר – אך לא מנע את נפילת הטילים הישראליים. המשמעות ברורה: ארה"ב היא המחליטה. נוכחות הבסיסים לא תגן על המארחים.
מיליארדים ששולמו לטראמפ בביקוריו באזור לא הגנו על שליטיו. לעומת זאת, התמיכה האמריקאית ב"ישראל" היא מחויבות שאין עליה עוררין – לא משנה מי בבית הלבן.
שתיקת מדינות ערב על תקיפות "ישראל" בסוריה, לבנון ותימן גרמה להן לחשוב שהן בטוחות – אך המציאות מוכיחה שאין גבול לתאוות הציוניות, ושאיש אינו חסין.
שימוש בשמי סוריה לתקיפת קטאר מוכיח חוסר כבוד מוחלט לעקרון הריבונות, ומביך את ממשלת דמשק המצהירה על רצונה בשלום – בעוד הצד האחר מסרב.
עידן ריבונות מדינות ערב על שמיהן חלף. לאחר קטאר, סעודיה היא היעד הבא – במיוחד כחלק מפרויקט "ישראל הגדולה", בעוד שקטאר כלל אינה נכללת בו, ואף על פי כן הותקפה.
כעת קטאר אינה יכולה עוד לשמש מתווכת בסוגיה הפלסטינית. התגובה הישראלית ברורה: מדובר ב"משחק סכום אפס", ואין עוד עתיד לנוכחות חמאס בקטאר.
כאשר איסמעיל הניה חוסל בטהרן, עוד נטען כי קטאר היא המקום הבטוח ביותר למנהיגי חמאס. אך היום התמונה השתנתה. ממשלת קטאר תיאלץ להסיק כי על בכירי חמאס לעזוב את דוחא – והנושא עשוי לשוב לידי מצרים, כאשר תפקידי מדינות המפרץ יוגבלו לסיוע כספי ופוליטי בלבד.
היחלשותן של מדינות צפון ערב – מצרים, סוריה ועיראק – אפשרה למדינות המפרץ להגדיל את תפקידן ומעמדן, אולם הוואקום שנוצר יביא עימו השלכות כבדות על כלל מדינות האזור.
המוזר הוא שכל אימת שמתחיל דיבור על סבב חדש של שיחות בין הצדדים הסורי והישראלי, ממהרת "ישראל" לבצע הפרות נוספות בשטח הסורי.
מטרת התקיפות איננה רק לשפר את מצבה של "ישראל" במו"מ, אלא גם להבהיר כי עצם קיומו של מו"מ לא ירתיע אותה משינוי מציאות שאינה לרוחה.
רעיון "סוריה אחת מאוחדת" אינו מקובל מבחינת "ישראל", השואפת לבסס מציאות אחרת, כשהיא מנצלת את הפילוג הפנימי ואת חולשת הממשלה לאחד את הציבור.
שלום עם החוץ אינו אפשרי בהיעדר שלום פנימי בין הסורים עצמם. ההתמודדות עם משברים פנימיים באמצעות עסקאות חיצוניות – היא תפיסה שגויה.
חידוש הדיון בהחלטת מועצת הביטחון 2254 מהווה מסר ברור על עמדת הקהילה הבינלאומית בדבר ממשלת מעבר, ועל חוסר יכולתה של הנוכחית להכיל את המצב.
פירוק מנשק פירושו שלילת ריבונות המדינה על כל שטחיה – מגמה ש"ישראל" שואפת לקבע בדרום סוריה, בין היתר באמצעות "קלף הדרוזים", והפיכת המתקפות לשגרה יומיומית, כאשר השתיקה העממית מסוכנת אף יותר משתיקת הממשלות.
הדיבור על בחירות למועצת העם איננו מדויק; הנכון יותר הוא לכנותן "מינוי חברי המועצה" על-ידי הנשיא והוועדה שמינה. משמעות הדבר היא שחברי המועצה יהיו חד-גוניים מבחינה מחשבתית, ולכן לא ניתן לטעון כי הם מייצגים את כל מרכיבי העם הסורי.
סוריה בפועל מחולקת, והפתרון לא יימצא אלא בגישה פוליטית של שולחן עגול ופתוח לכלל הצדדים, ולא שולחן סגור המוגבל לקבוצה השלטת.
ריבוי התארגנויות פוליטיות אופוזיציוניות החל להופיע, וזהו תהליך טבעי ובלתי נמנע שיש לזקוף דווקא לזכות השלטון, אם יידע לאפשר להן לפעול מתוך סוריה עצמה ולא מחוצה לה.
חולשת המשטרים נעוצה בזלזולם בדעה האחרת ובניסיון לחנוק כל קול מתנגד, ובהישענותם על חבורת מהללים שמייצרת להם מציאות מדומה.
בפועל, כל משטר מייצר את אופוזיצייתו. כאשר זו בוגרת וחזקה – זהו סימן לעוצמת השלטון; ואם היא חלשה – הרי זו עדות לחולשתו.
רצון וכוונות אינם מספיקים לפתרון בעיות; יש לחפש פתרונות באמצעות "הפריה הדדית של רעיונות". כאן טמונה חשיבותה של חזרת החיים הפוליטיים, כצורך חיוני. תפקידן של המפלגות הוא לאפשר לאנשים להתאגד סביב רעיונות ועמדות משותפות – לא על בסיס עדתי, אלא על בסיס מחשבתי.
כעשרה חודשים לאחר נפילת המשטר בסוריה, יש להודות שישנם נושאים שהגיעו למבוי סתום, ויש לחזור צעד אחד לאחור, לנשום ולהתבונן מחדש בדרך.
ברור כי רבים מהסורים מבקשים להשיב לעצמם את המרחב הפוליטי הציבורי – תהליך שאין בו כדי לאיים על השלטון, אלא להפך: קיומן של מפלגות הוא חלק אינהרנטי ממדינה מודרנית, המרסנת נטיות עדתיות ומחליפה אותן בזהות לאומית כוללת.
