מדוע סוגיית החטופים כבר אינה בעדיפות ישראלית?
תיק החטופים הישראלים בידי ההתנגדות לאחר "מבול אל־אקצא" חושף שינוי עמוק במדיניות הציבורית וברחוב בישראל. מה השתנה?
זה שנים נחשבה סוגיית החטופים לאחת הרגישות והמקודשות בתודעה הקולקטיבית הישראלית. היא נשענת על עיקרון "פדיון שבויים" (Pidyon Shvuyim) – מושג דתי המחייב את החברה והמדינה לעשות הכול להשבת כל חטוף, בכל מחיר.
אין הוכחה ברורה מכך יותר מן הניסיון המצטבר בעסקאות חילופי שבויים:
ב־23 בנובמבר 1983 נערכה עסקת חילופין בין ישראל לפלסטינים, שבמסגרתה שיחררה ישראל את כל עצורי מחנה אנצאר בדרום לבנון – 4,700 פלסטינים ולבנונים – וכן כ־100 אסירים מתוך בתי הכלא שלה, בתמורה לשישה חיילי נח"ל מובחרים שנשבו בידי תנועת פת"ח באזור בכמדון בלבנון ב־4 בספטמבר 1982 (מרכז למחקרים פלסטיניים).
ב־20 במאי 1985 התקיימה עסקה נוספת בין ישראל לבין החזית העממית – המפקדה הכללית ("עסקת הגליל"), שבמסגרתה שיחררה ישראל 1,155 אסירים שהוחזקו בבתי הכלא שלה. בתמורה שוחררו שלושה חיילים ישראלים (מרכז למחקרים פלסטיניים).
לאורך עשורים היו משפחות החטופים כוח לחץ משמעותי: הן הצליחו להניע את דעת הקהל ולכופף ממשלות לעסקאות חילופין שתוארו תמיד כ"יקרות מאוד". אולם לאחר "מבול אל־אקצא" התמונה השתנתה מן היסוד: חרף עוצמת ההפגנות שמובילות משפחות החטופים, השפעתן על ממשלת בנימין נתניהו נראית מוגבלת – עד כדי היעדר יכולת לכפות עסקה כוללת.
שליט – תקדים וקנה מידה
פרשת החייל גלעד שליט, שנחטף בידי חמאס ב־2006, היא נקודת ייחוס מרכזית להבנת הדינמיקה הנוכחית.
במהלך יותר מחמש שנות שבי הובילה משפחתו קמפיין ציבורי ותקשורתי רחב ומתמשך שהפך את עניינו של חייל אחד לסוגיה לאומית. אירוע שיא היה צעדת המשפחה לירושלים והמאהל מול מעון ראש הממשלה נתניהו ב־2010. המאבק הזה איחד את הרחוב הישראלי סביב יעד ברור: להשיב את שליט בכל מחיר.
מול לחץ הרחוב גבר קולה של המשפחה על קריאות הימין הקיצוני לפתרון צבאי.
הלחץ הגיע לשיא ב־2011 עם חתימת "עסקת שליט", שבמסגרתה שיחררה ישראל 1,027 אסירים פלסטינים – ביניהם בכירים כמו השהיד יחיא סינוואר, "אדריכל מבול אל־אקצא" – תמורת שליט. העסקה עוררה מחלוקת רחבה בזירה הפוליטית והביטחונית בישראל; נתניהו הואשם ב"וויתורים חסרי תקדים" ובתשלום "המחיר הגבוה ביותר". העסקה הפכה ל"מחיר עתק שישראל חוששת לחזור עליו", ובעקבות הביקורת ישראל אף עצרה מחדש עשרות מן המשוחררים.
החוויה הקשה הזו, לישראל בכלל ולנתניהו בפרט, הובילה למסקנה במעגלים הביטחוניים והפוליטיים כי ויתורים גדולים בעסקאות חילופין עלולים להיות מסוכנים לעתיד.
כך נוצר "לקח שלילי" מבחינת הממשלה הנוכחית: הצלחת מאבק משפחת שליט בעבר הפכה לחסם עקרוני נגד כניעה ללחץ דומה כיום. הסוגיה כבר איננה רק ערכו של החייל הישראלי, אלא גם ההשלכות האסטרטגיות של עצם המו"מ.
קואליציית "ניצחון מוחלט"
ההבדל הבולט כיום נעוץ בהרכב הממשלה. ממשלת נתניהו הנוכחית – מהימניות והקיצוניות בתולדות ישראל – נשענת על מפלגות כ"הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית", המתנגדות בגלוי לכל עסקת חילופים. שרים כזאת איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' רואים בשחרור אסירים פלסטינים חולשה המשרתת את חמאס, ומתעקשים להמשיך במלחמה עד להשגת "ניצחון מוחלט".
נרטיב זה מצמצם את מרחב התמרון של נתניהו: עסקה גדולה עלולה לפרק את קואליצייתו ולחשוף את כשליו ב־7 באוקטובר. מכאן, החטופים עבורו הם יותר קלף פוליטי פנימי מאשר סוגיה הומניטרית. המו"מ משמש "טקטיקה" להמשך הלחימה, לא מסלול רציני לסיומה.
דעת קהל מפוצלת
בניגוד לקונצנזוס בתקופת שליט, ישראל שרויה כיום בפירוד חברתי שמונע ממאבק המשפחות להשיג את אותה השפעה. עוד טרם המלחמה קרע המשבר המשפטי את הציבור, והממשלה ניצלה את הפילוג להחליש את מחאת המשפחות.
סקרי דעת קהל מציגים סתירות בעדיפויות הישראלים:
תמיכה בעסקה: 73% תומכים בעסקת חילופי חטופים (לפי "מעריב", ינואר 2025).
המשך הלחימה: 57% סבורים שיש להמשיך במלחמה עד שתושג עסקה (גם לפי "מעריב").
הסתירה הזו מעידה שהתמיכה בעסקה איננה מוחלטת אלא מותנית ב"ניצחון" – נקודה שהממשלה מנצלת כדי להמעיט בערך המאבק. נוסף על כך נקטה הממשלה ובעלות בריתה בשיח "הסתה ובגידה" נגד משפחות החטופים והמוחים. שרי הממשלה איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' תיארו את ההפגנות כ"חולשה", "משרתות את חמאס" ו"דוחות את חזרת החטופים".
שיח זה בידל את המאבק מחלקים נרחבים בציבור והציבו ב"מחנה האופוזיציה", ובכך ניטל ממנו הכוח הסמלי שהיה לו בעבר. אף שההפגנות גדולות, הן אינן מגיעות לרמת הקונצנזוס שהייתה בעבר.
בשורה התחתונה
תיק החטופים הישראלים בידי ההתנגדות לאחר "מבול אל־אקצא" משקף שינוי עמוק במדיניות הציבורית וברחוב בישראל.
לחץ ציבורי לבדו כבר איננו מספיק ליצירת עסקת חילופין. הדבר מחייב או שינוי בהרכב הממשלה, או קריסת נרטיב "הניצחון המוחלט" מול מציאות השדה. ובינתיים, על אף התגברות סימני המיאוס הציבורי מנתניהו, תחושות אלו טרם התגבשו לכוח פוליטי המסוגל להפוך את הקערה.
