המשוואה הנחרצת של חיזבאללה לגבי נשק ההתנגדות
בדבריו האחרונים שם קץ סגן מזכ"ל חיזבאללה, השיח' נעים קאסם, לשתיקה מול חוסר המעש של ממשלת לבנון, והציב משוואה ברורה: מה שהאויב לא הצליח להשיג במלחמה – לא יוכל להשיג באמצעות לחצים פוליטיים.
על רקע ההתפתחויות בלבנון והכניעה של הממשלה להכתבות האמריקאיות־ישראליות לפירוק נשק ההתנגדות, הדגיש קאסם כי מדובר בסטייה מהקו של ההגנה הלאומית ובכניסה למסלול מסוכן לא פחות ממלחמה – כזה שעלול להוביל לקריסה ופירוק פנימי. לדבריו, מדובר ב"מתנה" שישראל לא הצליחה להשיג במשך עשרות שנים, וכעת ממשלת לבנון מנסה להעניק לה בחינם.
הצהרה נחרצת לנוכח סכנה גדולה
לדבריו, נאומו לא היה רק הצהרה רגשית אלא ביטוי לעמדה רשמית של ההתנגדות בלבנון, הנשענת על הערכה מעמיקה של הסכנות ושל אפשרויות הפעולה. בנאום זה הגדיר מחדש את רף ההרתעה הפוליטי ואת יסודות הכוח של לבנון – נושאים שאינם ניתנים למשא ומתן מבחינת ההתנגדות.
קאסם מנה שלושה היבטים מדאיגים במיוחד:
1. החלטת ממשלת לבנון מ־5 באוגוסט לפרק את ההתנגדות מנשקה – מהלך שפוגע ביכולתה ההגנתית של לבנון מול איומי ישראל.
2. הלחצים הישירים של ארה"ב שהפכו להוראות ביצוע בשטח.
3. שמחתם הגלויה של מנהיגי ישראל ובראשם בנימין נתניהו, שהגדיר את ההחלטה כהישג פוליטי – הישג שמעולם לא הושג במלחמות.
בנאומו הזכיר קאסם כי לאחר המלחמה כיבדה ההתנגדות את הפסקת האש, הקלה על פריסת צבא לבנון בדרום, וגילתה סבלנות מול שמונה חודשי הפרות חוזרות ונשנות של ישראל – מתוך שיקולים לאומיים.
שינוי הטון מול ממשלת לבנון
השינוי בלשונו של קאסם כלפי הממשלה, לדבריו, נובע מהעובדה שזו לא עמדה בהתחייבויותיה: לא בהוצאת הכיבוש מהשטח הלבנוני, לא בעצירת התוקפנות הישראלית, לא בשחרור האסירים הלבנונים ולא בשיקום המדינה. במקום זאת, נכנעה ממשלת לבנון ללא תמורה להכתבות האמריקאיות־ישראליות והסכימה לוותר על מקור הכוח המרכזי – ואולי היחיד – של לבנון.
לכן, הסביר קאסם, שתיקה במצב זה כבר איננה ביטוי לפטריוטיות אלא בגידה בדם העם הלבנוני. הוא, שניסה במשך שמונה חודשים לשמר את השקט הפנימי ולתת לממשלה מרחב פעולה, בחר הפעם לשבור את שתיקתו ולאמץ קו תקיף יותר.
בחינה מדוקדקת של נאום השיח' נעים קאסם מראה שעמדתו – בניגוד למה שמבקשים אויבי ההתנגדות להציג – לא הייתה הפיכה נגד הממשלה; אלא אזהרה וזעקה על נסיגתה מתפקידה השלטוני האמיתי. כפי שהדגיש מזכ"ל חזבאללה, ההתנגדות אינה ההפך מהממשלה או יריבה לה בשלטון, אלא שותפה בהגנה עליה.
מנקודת מבט זו, פירוק נשק ההתנגדות בלי גיבוש אסטרטגיה הגנתית לאומית ברורה, הוא לא רק צעד בלתי חוקי אלא כמוהו כהפרת המצע הלאומי ונטישת תפקידה המרכזי של המדינה – להגן על העם ולשמור על ריבונותה.
חזבאללה מעולם לא חיפש מלחמה – אך גם לא יקבל כניעה
בהתאם לכך, הנאום האחרון של השיח' נעים קאסם השמיע פעמון אזהרה לנוכח השיח הפוליטי הרשמי בלבנון – שיח אשר התיישר עם קולות המתנגדים מבית והאויבים מבחוץ בהצגת ההתנגדות כאיום ונטל כבד על לבנון, במקום לעסוק באיום האמיתי על לבנון – המשטר הציוני הכובש.
ניתוח דבריו של קאסם מראה כי השיח שבו נוקטים האויבים מבית ומחוץ אינו מכוון רק נגד ההתנגדות, אלא מאיים על לבנון עצמה כמדינה שבה חיים עדות שונות ועל בסיס המצע הלאומי.
נקודה נוספת הראויה לציון בנאום קאסם היא, שעל אף עמדותיו התקיפות והברורות, הוא נקט גם במדיניות של ריסון המשבר; הוא ידע שאם ירמוז – מאות אלפי תומכי ההתנגדות יצאו לרחובות – אך מעולם לא עשה זאת. תחת זאת הציב משוואה הגיונית: "מעולם לא ביקשנו מחלוקת ומתח – אך גם לא נקבל כניעה."
ברגע מיוחד זה ביקש מזכ"ל חזבאללה למעשה לעמת את הלבנונים עם האמת או להזכיר להם אותה, ולתת להם הזדמנות להרהר ולבחון: מי באמת מבקש לזרוע מחלוקת, ומי עומד איתן בשטח? מי בוגד במדינה, ומי מגן עליה? ומי מקבל החלטות ההולמות לחלוטין את פרויקט האויב הציוני־אמריקני?
ההימור הציוני על חולשת ממשלת לבנון לאחר הכישלון מול ההתנגדות
קאסם הסביר כי היום ניצבת לבנון מול אויב ציוני שמטרותיו ושאיפותיו ברורות, ונתמך על ידי ארה"ב בדרכו להשיגן; ומנגד – מול ממשלה שבכניעתה לתכתיבי האויב מנסה, במודע או שלא במודע, להעניק לו את מה שלא הצליח להשיג במלחמות נגד לבנון.
בהקשר זה, המשטר הציוני אינו מהמר רק על מלחמות בשדה הקרב, אלא מנהל מלחמה מסוכנת יותר – פירוק וחוסר יציבות פנימי בלבנון, יצירת מעמד פוליטי חדש המוכן לפרק את משוואת ההגנה הלאומית בתמורה להישרדותו בשלטון או להשגת תמיכה חיצונית.
ההימור הציוני הזה חושף בבירור את כישלונו מול ההתנגדות במלחמה האחרונה – שכן מה שלא הצליח לקחת מחזבאללה במלחמה, הוא מנסה להשיג באמצעות ממשלת לבנון.
בלי התנגדות – אין לבנון
מבלי להצהיר ישירות, נאום קאסם הציג מפת דרכים ברורה להערכת המצב:
- מקורות כוח: הלכידות הארגונית של ההתנגדות, התמיכה העממית הרחבה, יכולת קבלת החלטות בשטח והיכולת לגייס במקרה הצורך.
- לחצים: החלטת ממשלת לבנון לפרק את נשק ההתנגדות ותמיכת המערב בכך, איומים בסנקציות ומחלוקות פנימיות.
- איומים: גרירת צבא לבנון לעימות פנימי בידי הממשלה, ליבוי מחלוקות עדתיות וקריסת אמון הציבור בממשלה.
- הזדמנויות: הקמת חזית לאומית אמיתית להגנת הריבונות, חידוש הדיון באסטרטגיה הגנתית מקיפה וביטול החלטת הממשלה לפרק את ההתנגדות – החלטה מסוכנת לעתיד, לביטחון וליציבות המדינה.
נאום קאסם לא סגר את הדלת בפני אפשרויות, אך סימן גבולות ברורים:
אם החלטת הממשלה על פירוק הנשק תישאר על הנייר וייפתח דיון על אסטרטגיה הגנתית – ההתנגדות תמשיך להיות שותפה לממשלה בהגנה על המדינה.
אם יכפו בכוח את החלטת פירוק הנשק – הממשלה תבצע טעות חמורה נגד המדינה ותיטיב עם אויביה, ולבנון עלולה לעמוד בפני איום קיומי.
בכל מקרה, הנאום הדגיש כי ההתנגדות לא תוותר על נשקה; שכן הנשק אינו רק רובים וטילים – אלא זכויות, דם וריבונות. מה שהאויב לא הצליח להשיג במלחמות, לא ישיג בהחלטות פוליטיות. המשוואה נותרת בעינה: אין ממשלה בלבנון בלי התנגדות המגינה על המדינה, ואין התנגדות מחוץ למסגרת האינטרסים הלאומיים של לבנון.
לפיכך, על הלבנונים להבין שהסכנה האמיתית אינה בקיומו של נשק ההתנגדות – אלא בכניעת ממשלת לבנון לתכתיבים האמריקניים־ציוניים. העימות אינו מתחיל כאשר ההתנגדות מגנה על זכויותיה ועל זכויות כל הלבנונים – אלא כאשר יש מי שמחליט, בשם "האינטרס הלאומי", למחוק את ההתנגדות ולפעול למעשה לטובת האויב.
בסך הכול, המסר של נאומו האחרון של מזכ"ל חזבאללה היה ברור: ההתנגדות איננה רק מרכיב טבעי במבנה לבנון, אלא חלק חי ממנה, מנשמתה. כל עוד ההתנגדות קיימת – לבנון חיה; ואם לא – לא תהיה לבנון כלל.
