אייל זמיר – להישמע או להיות מודח..!
הבעיה של הרמטכ״ל זמיר היא שהוא הציב מראה מול נתניהו והשרים, התעמת איתם עם העובדות והזהיר מפני השלכות חמורות של כיבוש הרצועה – דבר שלא מצא חן בעיני נתניהו וחבורתו.
העימות בין הדרג הצבאי לדרג המדיני ב״ישראל״ הולך ומסלים, והגיע לשיא כאשר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר קרא לראש הממשלה נתניהו לפטר את זמיר ״ולהחליפו מיד במועמד השואף לניצחון״, לאחר שתקף בחריפות את התנהלות הרמטכ״ל. בן גביר אמר: ״כשאתה רואה מי הם מקורביו, ברור מדוע הוא עומד בחיבוק ידיים מול התוכנית שלנו לכיבוש עזה. הרמטכ״ל מוקף במנהיגי כניעה, ופועל לפי עקרונותיהם״.
המשבר בין הרמטכ״ל אייל זמיר להנהגה המדינית נחשף במלוא עוצמתו עם גילוי העובדה שזמיר מקבל באופן קבוע ״ייעוץ מאנשים מחוץ למערכת הצבאית״, שהצבא עורך תדרוכים לעיתונאים בניגוד לנהלים, ושניסה לכפות מינויים של קצינים בכירים ללא ידיעת השר קץ.
לפי דיווח ב״כאן חדשות״, זמיר מקבל ייעוץ תכוף מבכירים לשעבר שאינם חלק ממבנה צה״ל, ועוזרו סגן-אלוף אלון לניאדו מקיים קשר שוטף עם עיתונאים ומעדכן אותם – צעד הסותר את הנהלים הקובעים כי ״דובר צה״ל הוא הסמכות הבלעדית לכך״. במקביל להסלמת המתח בין זמיר לנתניהו, הגיע העימות לשיא סביב רשימת המינויים בצה״ל, כאשר הצבא החל להדליף את הרשימה לפני אישור שר הביטחון קץ, בניגוד לנהלים.
על פי ״חוק יסוד: הצבא״, ״הצבא נתון למרות הממשלה, והשר הממונה מטעם הממשלה הוא שר הביטחון; הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא הרמטכ״ל, הכפוף לממשלה ולשר הביטחון״. הוראות הפיקוד העליון קובעות כי ״הרמטכ״ל ממנה קצינים מדרגת אל״מ ומעלה, ושר הביטחון מאשר את המינויים״.
בצל העימות, האשים קץ את הרמטכ״ל בגרימת נזק מיותר לקציני הצבא, וטען כי ״ניסיון לשנות את הנהלים הקיימים, אולי בהסתמך על עצות של קבוצת יועצים אנטי־ממשלתיים שמעוררים בעיות, לא יצלח״.
העימות בין זמיר לקץ משקף פער עמוק יותר בתפיסת שני הצדדים את המערכה בעזה שאושרה בקבינט המדיני־ביטחוני בשבוע שעבר, וגם את תסכול הצבא מהקיפאון המדיני מאז מבצע ״עגלות גדעון״, והיעדר תשובה ברורה לשאלה מה יקרה אחרי שליטה בעזה. לראשונה מאז כניסתו של זמיר לתפקיד, חרג המתח בינו לבין נתניהו וקץ מגבולות החדרים הסגורים. עד כה המחלוקות הפומביות היו בעיקר מול שרים אחרים, אך הדיון שנערך בחמישי האחרון, שבו החליט נתניהו ״לכבוש את עזה״, העלה את המחלוקת לפני השטח. גורם צבאי בכיר תיאר את הדיון כ״עוד פעם – בלי אסטרטגיה״.
בפני הדיון הביע זמיר בפומבי את התנגדותו לכיבוש הרצועה והציג חלופה של ״מצור וכיתור״ – כיתור אזורים שונים בעזה וביצוע פעולות נקודתיות וקצרות במקומות שבהם הצבא טרם פעל. לדבריו, כך ניתן להימנע מהמלכודות שחמאס מכין, בעוד כל חלופה אחרת תהפוך את חמאס לצייד ואת ישראל לטרף, ואף תסכן את חיי החטופים ותשחוק את כוחות הצבא.
זמיר לא הסתיר את דעתו שהדרג המדיני מטיל על הצבא משימה וחוזר אחורה – מאחורי הכותרת ״כיבוש עזה״ מסתתרות לוחות זמנים גמישים ומטרות שהצבא מטיל ספק ביכולת להשיגן; ״העברת כמיליון עזתים דרומה לא תהיה משימה פשוטה, במיוחד כשממשיכים לאפשר הכנסת מזון לצפון הרצועה״.
בצבא מעריכים שנתניהו קיבל החלטה המאפשרת לו להמשיך לתמרן ולמשוך זמן – מצד אחד, לא להכריז על סיום המלחמה ואף לטעון שתחריף, ובכך לנטרל את איומי סמוטריץ׳ ובן גביר; מצד שני, להותיר פתח להסדר פוליטי בתנאיו, להרגיע את רוב הציבור והאופוזיציה בישראל ואת הקהילה הבינלאומית המתנגדת לכיבוש. כך יוכל ליהנות משקט פוליטי עד אחרי החגים, ואם התוכניות שלו לעזה ייכשלו – יהיה לו אשם מוכן להטיל עליו את האחריות.
בסיכומו של דבר, זמיר נמצא על הכוונת: הממשלה מחפשת אשמים, והקמפיין נגדו – מהתקפות סמוטריץ׳ ובן גביר, דרך דברי שרה נתניהו שאמרה כי לא רצתה בו כרמטכ״ל משום ש״חששה שלא יעמוד בלחץ התקשורתי״, ועד יאיר נתניהו שדיבר על ״ניסיון הפיכה״ ודברי יעקב ברדוגו שצפה את התפטרותו – כולם מהווים רקע להבנת העימות על המינויים בצה״ל, שנועד להחליש את מעמדו ולהכניעו.
למרות שזמיר נבחר לפני חמישה חודשים בלבד, בהתאם לאמות המידה של הימין השולט, וזכה לשבחים מנתניהו וקץ ונאמר עליו כי הוא בעל ״רוח התקפית״ בניגוד להרצי הלוי – עם כניסתו לתפקיד הרמטכ״ל החלו במהרה לצוף סימני שאלה. ״ישראל״ עדיין שקועה בעזה לאחר יותר משנה ועשרה חודשים, לא הביסה את חמאס, לא השיבה את השבויים, נאלצה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, וכל זאת על רקע ״צונאמי״ פוליטי עולמי – הפגנות, מחאות, סנקציות, והכרזות של מדינות זו אחר זו כי יכירו במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר הקרוב.
אלא שחישובי השדה שונים מחישובי הבית: מבחינת הממשלה הישראלית, לאחר פרישת גנץ ואיזנקוט מהקואליציה, פיטורי שר הביטחון הקודם יואב גלנט, הדחת הרמטכ״ל הקודם הרצי הלוי ואילוץ ראש השב״כ הקודם רונן בר לעזוב – החשוב ביותר הוא למצוא אשם שעליו ניתן להטיל את האחריות לאי־קריסת חמאס ולאי־חזרת השבויים. והרמטכ״ל זמיר הוא המועמד הטוב ביותר לכך.
בעייתו של הרמטכ״ל זמיר היא שהוא הציב מראה מול נתניהו והשרים, התעמת איתם עם העובדות והזהיר מפני השלכות חמורות של כיבוש הרצועה – דבר שלא מצא חן בעיני נתניהו וחבורתו, שהחליטו להצית גל הסתה במטרה להכניע אותו או להאשים אותו בכישלון, ובכך לאלצו להתפטר.
בשורה התחתונה, הרמטכ״ל נתון ללחצים כבדים ומפסיד בהדרגה בניהול עימותו עם נתניהו וקץ או בתוך הקבינט. הנתונים מצביעים על כך שזמיר בוחר להישמע ולא להתפטר, ובכך ליישם את תוכניות נתניהו לגבי עזה. בעיצומו של העימות המחריף, קיים זמיר אתמול בבוקר (יום רביעי) דיון עם המטה הכללי, נציגי השב״כ ומפקדים נוספים על תוכנית המשך הפעולה בעזה, ואישר את ״הרעיון המרכזי״ לכיבוש הרצועה ״בהתאם להנחיות הדרג המדיני״.
