המעבר הקווקזי של טראמפ – איום על רוסיה, איראן וסין
מעבר זנגזור או "דרך טראמפ" אינו רק נתיב מסחר, אלא חלק ממשחק הגיאופוליטי העולמי, שבו השלום הוא רכיב אחד במאבק רחב בין מעצמות.
במהלך פוליטי וגיאו-אסטרטגי יוצא דופן, הכריז נשיא ארה״ב דונלד טראמפ על מה שכינה "פסגת שלום היסטורית" בין ארמניה לאזרבייג׳ן – פסגה שחתמה מאמצים דיפלומטיים נרחבים שנועדו לשים קץ לעשורים של סכסוכים מזוינים בין שתי המדינות, ובעיקר סביב מחוז נגורנו-קרבאך (ארצאח).
עבור וושינגטון, מדובר בניצחון אסטרטגי לחיזוק השפעתה בדרום הקווקז על חשבון ההשפעה המסורתית של רוסיה. זאת במיוחד לאחר שארמניה, בעלת ברית ותיקה של מוסקבה, התייצבה תחת הנהגת ראש הממשלה ניקול פשיניאן לצד ארה״ב וטורקיה, והרחק ממוסקבה וטהרן. גם אזרבייג׳ן התרחקה לחלוטין מרוסיה והתקרבה לוושינגטון, תוך שמירה על קשרים הדוקים עם אנקרה.
לאחר ההכרזה על ההסכם, טראמפ טען שארה״ב הצליחה להביא שלום לאחר עשרות שנות סכסוך, והודיע כי חברות אמריקניות ישקיעו סכומי עתק בארמניה ובאזרבייג׳ן – מהלך שיתרום לכלכלותיהן. הוא שיבח את שר החוץ מרקו רוביו ואחרים על תרומתם להסכם, ואף הצהיר שוושינגטון חיסלה את היכולות הגרעיניות של איראן והזהיר את טהרן מפני בנייה מחדש.
נשיא אזרבייג׳ן כינה את ההסכם "אירוע היסטורי" שיסלול שותפות אסטרטגית עם ארה״ב, ואילו נשיא וראש ממשלת ארמניה הדגישו כי הוא פותח עידן חדש ביחסים בין המדינות.
מנקודת מבטן של רוסיה ואיראן, מדובר בצעד מסוכן: ההסכם מעניק לוושינגטון אפשרות להשתמש בטורקיה כבסיס לחדירה למרכז אסיה, דרך "הגשר" שמהוות כיום ארמניה ואזרבייג׳ן – עד לחוף המזרחי של הים הכספי, במיוחד טורקמניסטן – מהלך שיחליש את אחיזת רוסיה, סין ואיראן באזור.
איום על הביטחון הלאומי הרוסי
שורשי הסכסוך הארמני–אזרי על נגורנו-קרבאך נעוצים בסוף שנות ה־80, כאשר המתחים האתניים הפכו למלחמה גלויה לאחר התפרקות ברית המועצות ב־1991. המחוז, שרוב תושביו ארמנים, ביקש להתנתק מאזרבייג׳ן ולהצטרף לארמניה. המלחמה הראשונה בשנות ה־90 הסתיימה בשליטת הארמנים על האזור ללא הכרה בינלאומית, והותירה מצב של "לא שלום – לא מלחמה" במשך עשרות שנים.
בשנים 2020 ו־2023 התרחשה תפנית: אזרבייג׳ן, בסיוע טורקיה, כבשה את המחוז תוך ימים, והביאה לבריחתם של למעלה מ־100 אלף ארמנים. במקביל, פשיניאן שינה כיוון מדיני – התרחק מרוסיה והכניס את ארמניה לחסות אמריקנית.
הזמנת טראמפ את פשיניאן ונשיא אזרבייג׳ן אילהם אלייב לבית הלבן לחתימת הסכם שלום רשמי סימנה את המעבר לניהול אמריקני ישיר של הסוגיה, לצד תכניות כלכליות לפתיחת נתיבי תחבורה שנסגרו מאז שנות ה־90. אחד הסעיפים המרכזיים הוא הקמת מעבר זנגזור – נתיב שיחבר את אזרבייג׳ן לנחצ׳יבאן דרך שטח ארמני, ובכך ינתק את איראן מארמניה ומהגישה היבשתית שלה לרוסיה.
המעבר יכלול מסילות ברזל, צינורות נפט וגז, וכבלי סיבים אופטיים, ויהפוך את דרום הקווקז לעורק סחר ואנרגיה מרכזי בין אירופה, המזרח התיכון ומרכז אסיה – תוך בידוד מוחלט של רוסיה. ההסכם מעניק לארה״ב זכות פיתוח המעבר דרך חברות פרטיות בפרויקט שכונה "דרך טראמפ לשלום ולשגשוג בינלאומי". בפועל, מטרתו האמיתית היא הגברת ההשפעה האמריקנית באזור שהיה נתון לשליטת מוסקבה ושבירת המונופול הרוסי על נתיבי הובלה במרחב הפוסט-סובייטי.
דרום הקווקז הוא קו הגנה קדמי של רוסיה מדרום ומסדרון מרכזי להובלת אנרגיה. הבסיס הצבאי הרוסי בגיומרי שבארמניה שימש נכס אסטרטגי עבור מוסקבה, אך המלחמה באוקראינה החלישה את יכולתה לנהל את הזירה הקווקזית – פער שוושינגטון מנסה לנצל. המעבר החדש יאפשר לארה״ב לעקוף את שטח רוסיה, לצמצם את שליטתה בזרמי האנרגיה, ולפגוע ביוזמות האינטגרציה הכלכלית שהיא מובילה.
לטורקיה תפקיד לא פחות חשוב – היא בעלת ברית קרובה של באקו וחברה בנאט"ו, המחברת בין אירופה לאסיה. אנקרה פועלת להרחיב את השפעתה בעולם הטורקי המשתרע עד מרכז אסיה, באמצעות דיפלומטיה תרבותית, השקעות ושיתופי פעולה ביטחוניים. עבור וושינגטון, טורקיה היא שותפה מפתח לקידום ההשפעה המערבית בקווקז ולחיבור המעבר החדש לתשתיות נאט"ו, מה שיספק גשר לוגיסטי מאירופה למרכז אסיה.
איום קיומי על איראן
הסכנה שבמעבר זנגזור והתפתחויות הקווקז אינן מוגבלות לרוסיה בלבד – הן מהוות גם איום על איראן. למרות הצהרות איראניות שניסו לשדר ביטחון ושליטה במצב, המציאות בשטח מצביעה אחרת.
שר החוץ האיראני עבאס עראג׳ק׳י הודיע כי ייצור קשר עם שר החוץ הארמני כדי לדון בנושא מעבר זנגזור, והביע נכונות לברך על כל הסכם שלום בין אזרבייג׳ן לארמניה. נשיא איראן מסעוד בזשיקיאן טען כי "כל דרישות איראן ביחס למעבר זנגזור נלקחו בחשבון, כולל שמירה על שלמות טריטוריאלית ואי-חסימת הדרך לאירופה." אך סגן המפקד הפוליטי של משמרות המהפכה היה ישיר יותר והצהיר כי חלומה של ארה״ב להתבסס בגבולה הצפוני של איראן – לא יתגשם.
הגברת הנוכחות האמריקנית בקווקז, לצד קיומן של בסיסים נאט״ו וישראליים באזרבייג׳ן, מהווה איום חמור על ביטחונה הלאומי של איראן. האזור הזה גובל בשני מחוזות רגישים באיראן: מחוז אזרבייג׳ן המזרחית, שרובו טורקי-שיעי, ומחוז מהאבאד, שרובו כורדי-סוני – שניהם שימשו בעשור האחרון נקודות חדירה לפעילות אמריקנית וישראלית בשטח איראן. בנוסף, ביסוס הנוכחות האמריקנית באזור עלול לשמש נקודת זינוק של וושינגטון לעבר מרכז אסיה – אזור שממנו הגיעו לאורך ההיסטוריה רבות מהפלישות לאיראן.
מעבר זנגזור מאיים לנתק את איראן גאוגרפית מארמניה, וכך לשלול ממנה את היכולת לתקשר עם רוסיה ואירופה – מהלך שיפגע בהכנסותיה הכלכליות ויקטין את חשיבותה כנתיב מסחר בין מרכז אסיה, הקווקז וטורקיה.
מעורבותן של חברות אמריקניות בפרויקט מעניקה לארה״ב דריסת רגל אסטרטגית קרובה לגבול הצפוני של איראן – מה שטהראן רואה כאיום ישיר. בנוסף, המהלך ימשוך את ארמניה עוד יותר אל החסות האמריקנית–הטורקית, ויפגע בקשריה המיוחדים עם איראן. הוא יחזק את אזרבייג׳ן וטורקיה, המשתפות פעולה באופן הדוק ומעורבות בסכסוכים חוזרים עם איראן. בטהראן גם חוששים שארה״ב וישראל ינצלו את המעבר כבסיס לפעולות צבאיות נגד איראן, במיוחד לאחר התקיפה שביצעו בטהראן ביוני האחרון – מהלך שעלול לאיים על יציבות המשטר ועל שלמותה הטריטוריאלית של המדינה.
דרום הקווקז הוא רק תחנה אחת בתוכנית אמריקנית רחבה יותר להשתלטות אסטרטגית על מרכז אסיה – אזור עשיר באנרגיה, מינרלים נדירים ונתיבי סחר חיוניים. עבור רוסיה, האזור מהווה עומק אסטרטגי, ועבור סין – הוא ליבה היבשתי של יוזמת "החגורה והדרך". מכאן יכולה וושינגטון ליזום פעולות שיערערו את יציבות סיביר הרוסית, מחוז שינג׳יאנג הסיני ומחוז ח׳ראסאן המזרחי באיראן.
ההתבססות האמריקנית בקווקז תפתח פתח לשיתופי פעולה עם ממשלות או פרויקטים פרו-מערביים במרכז אסיה, מה שיאפשר לאתגר את רוסיה מבחינה גיאופוליטית ואת סין מבחינה כלכלית – בדומה למדיניות "ניצול פרצות גיאוגרפיות" שאפיינה את ימי המלחמה הקרה.
ייתכן שההסכם יסיים עשרות שנות סכסוכים באזור ויפתח אפשרויות לשילוב כלכלי בדרום הקווקז. אך במהותו הוא מייצג שינוי אסטרטגי אמריקני, שנועד ללחוץ על רוסיה, להרחיב את השפעת נאט״ו דרך טורקיה, לעמוד מול איראן, ולהכין קרש קפיצה לעבר מרכז אסיה.
לכן, מעבר זנגזור או "דרך טראמפ" אינם רק נתיב סחר – הם מהלך בלוח השחמט הבינלאומי, שבו השלום הוא חלק ממאבק רחב בין המעצמות. במצב זה, יש להמתין לתגובות רוסיה ואיראן, ולא לשלול אפשרות להתערבות סינית שתנסה לסכל את התוכניות האמריקניות.
