המתמטיקה של הרעב: כיצד ישראל יצרה רעב המוני בעזה
ישראל שולטת בכניסת המזון לרצועת עזה. היא חישבה בדיוק כמה קלוריות דרושות לפלסטינים כדי להישאר בחיים — אך בפועל איפשרה הכנסת חלק קטן בלבד מהכמות הנדרשת.
המתמטיקה של הרעב בעזה פשוטה: הפלסטינים לא יכולים לצאת, המלחמה חיסלה את החקלאות, וישראל אוסרת על דיג. לכן כמעט כל קלוריה שהאוכלוסייה צורכת חייבת להגיע מבחוץ.
ישראל יודעת היטב כמה מזון דרוש. כבר לפני שנים החלה לכייל את הרעב בעזה — לאפשר לחץ, אך להימנע ממוות המוני.
"הרעיון הוא לשים את הפלסטינים על דיאטה, אבל לא לגרום להם למות מרעב," אמר יועץ בכיר לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ב-2006. בעקבות פסיקת בית משפט, נחשפו מסמכים שפרטו את אותם חישובים מצמררים שנתיים לאחר מכן.
מינהלת התיאום והקישור (מת"ק), הגוף שעדיין אחראי על הכנסת סיוע לעזה, קבעה אז כי נדרש מינימום של 2,279 קלוריות ביום לאדם, המגיעות מכ-1.836 ק"ג מזון.
כיום, ארגוני סיוע מבקשים אף פחות: 62,000 טון של מזון יבש ומשומר בחודש – כקילוגרם מזון ליום לכל אחד מ-2.1 מיליון תושבי הרצועה.
אך ככל שעזה שוקעת ברעב קיצוני בקיץ הזה, ישראל מכחישה את קיומו של רעב המוני, טוענת (ללא ראיות) שחמאס גונב ומאחסן את הסיוע, או מטילה את האחריות על כישלון חלוקת המזון של האו"ם — תוך הצגת תמונות של משטחים ממתינים לאיסוף בגבול. היא גם מצביעה על חלוקות מזון קטלניות ובלתי-מסודרות של גוף לוגיסטי בשם "הקרן ההומניטרית של עזה" (GHF) כ"הוכחה" לכך שיש לפלסטינים גישה למזון.
ואף על פי כן, נתונים שפורסמו על ידי ממשלת ישראל עצמה מראים שהיא הרעיבה את עזה בפועל: בין מרץ ליוני, ישראל איפשרה הכנסת 56,000 טון מזון בלבד — פחות מרבע מהדרוש בתקופה זו לפי נתוני מת"ק.
גם לו כל שק קמח של האו"ם היה נאסף ומחולק כראוי, וגם אם ל-GHF היה מנגנון בטוח והוגן, הרעב עדיין היה בלתי נמנע. פשוט לא היה די מזון לאכול.
השבוע קבעו מומחים לביטחון תזונתי בתמיכת האו"ם כי רעב בתרחיש "הגרוע ביותר" מתרחש כעת בפועל בעזה. דוח מערכת הסיווג האינטגרטיבית של ביטחון תזונתי (IPC) דיווח על "הגבלות קיצוניות על כניסת מזון", והזכיר את נתוני הסיוע של ישראל.
ועדת סקירת רעב (FRC), גוף עצמאי הבודק התרעות של ה-IPC, קבעה כי משלוחי המזון "אינם מספקים באופן חמור", וביקרה ישירות את ה-GHF:
"ניתוח חבילות המזון שסיפק GHF מראה כי תכנית החלוקה שלהם תוביל לרעב המוני, גם אם תתנהל ללא רמות האלימות המזעזעות שתועדו בשטח."
בחודשים מרץ ואפריל עזה הייתה תחת מצור מוחלט — ללא כניסת מזון כלל. במאי, בעקבות לחץ בינלאומי בעקבות "משבר רעב", הודיע נתניהו על חידוש משלוחי הסיוע.
נתוני האו"ם מראים כי רק כמה שבועות של הכנסת סיוע מוגבר במהלך הפסקת האש בינואר ופברואר הספיקו כדי להוציא את עזה על סף רעב. אך במאי חזרה הכנסת המזון לטפטוף קל בלבד, שלא בלם את הרעב — רק האט אותו. כעבור חודשיים, היקף הסבל שוב עורר זעם בינלאומי — אפילו דונלד טראמפ קרא להכניס "כל גרם של אוכל" לילדים הרעבים.
בתגובה, נתניהו הבטיח תוספת "מינימלית" בלבד. מספר משאיות המזון שנכנסו עלה — אך עדיין נמוך בהרבה מהמינימום הדרוש כדי להזין את תושבי הרצועה, שלא לדבר על לעצור את הרעב.
מבצעי ההצנחה האווירית חודשו, למרות היותם יקרים, לא יעילים, ולעיתים קטלניים.
בשנה שעברה לפחות 12 בני אדם טבעו כשניסו לדלות מזון שנחת בים, וחמישה נהרגו כשמשטחים נפלו עליהם.
במהלך 21 חודשי המלחמה, בוצעו 104 טיסות שהעבירו מזון השווה לארבעה ימי תזונה בלבד — בעלות של עשרות מיליוני דולרים. לו הושקעו כספים אלה במשאיות – ניתן היה להזרים הרבה יותר מזון.
אך המחיר של ההצנחות איננו רק כלכלי: הן מאפשרות לישראל ולבעלות בריתה להציג את הרעב ככישלון לוגיסטי — במקום מה שהוא באמת: משבר מתוכנן, תוצאה ישירה של מדיניות מדינתית.
בדרך כלל מוזמנות הצנחות אוויריות כמוצא אחרון כדי להאכיל אנשים במצבי חירום שבהם כוחות חמושים עוינים או מיקום גיאוגרפי אינם מאפשרים משלוחים בכבישים. בעזה, המכשולים היחידים להובלת סיוע מעבר לגבול הם הגבלות שהטילה ישראל, בעלת ברית של מדינות מערביות רבות, כולל בריטניה, וחמושה בנשק בריטי ואמריקני.
שני ארגוני זכויות אדם שבסיסם בישראל הכריזו השבוע כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה, כאשר דיווחים מצטטים ראיות הכוללות את הפיכת הרעב לנשק. בצלם תיאר "מדיניות רשמית ומוצהרת בגלוי" של רעב המוני.
ממשלת ישראל יודעת כמה מזון תושבי עזה צריכים כדי לשרוד, וכמה מזון נכנס לשטח, ובעבר השתמשה בנתונים אלה כדי לחשב כמה מזון נדרש כדי להימנע מרעב.
הפער העצום בין הקלוריות שעזה זקוקה למזון שנכנס מאז מרץ מבהיר כי גורמים ישראליים עושים חישובים שונים כיום. הם אינם יכולים להעביר את האחריות לרעב מעשה ידי אדם זה לאף אחד אחר, וגם לא בעלי בריתם.
