וושינגטון בין "משחק ההונאה" לאסטרטגיית "הקצוות הפתוחים" למשברי האזור
ההונאה היא שם המשחק שברק משחק בביירות – הוא מסתפק בהפצת הבטחות מתוקות, אומר לכל צד מה שהוא רוצה לשמוע, משבח את תגובות שלושת ראשי השלטון בלבנון למסמך האמריקאי – ואז חוזר ותוקף את התשובות הללו ומציע חלופות אחרות.
ממעזה לדמשק, דרך ביירות וטהראן – וושינגטון אינה מפסיקה לשחק ב"משחק ההונאה", שהפך למיומן ביותר מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן. חלק ממהות המשחק הזה הוא שימוש במדיניות של "קצוות פתוחים" – כלומר, לא לסגור אף משבר, אלא להותירו פתוח – לאורך הקשת המשתרעת מהים הכספי ועד מזרח הים התיכון. הכלים השחוקים ביותר של המשחק הזה כוללים שקרים, הרדמה, זריעת אשליות, אמירת דבר והיפוכו, השלכת המשפט הבינלאומי וזכויות האדם לפח, הפרת הבטחות ובריחה מהסכמים – גם מהיוזמות שהיא עצמה יזמה והתפארה בהן.
בעזה, הן תחת טראמפ והן תחת ביידן, הוכיחה ארה"ב את צורת ההתנערות הגרועה ביותר מהסכמים – הסכמים שהיא עצמה יזמה – תוך חזרה שוב ושוב לתמיכה מלאה בעמדה וברטוריקה הישראלית. אין לה כל חזון ברור לעתיד עזה ופלסטין לאחר המלחמה. אנו יודעים מה וושינגטון לא רוצה – אבל מה היא כן רוצה? בזמנו של טראמפ לא הזכירה כלל את פתרון שתי המדינות. היא התנגדה לוועידת ניו יורק (שיזם יחד עם סעודיה וצרפת), כינתה אותה "חסרת תועלת", ולחצה על מדינות רבות שלא להשתתף בה. היא תקפה כל ממשלה שהכירה או רמזה שעתידה להכיר במדינה פלסטינית – אך לא אמרה דבר על עתידו של עם שלם, אשר לו הזכות להחליט על גורלו ולהקים מדינה משלו. לפי התיאוריה הציונית-דתית הפשיסטית, זהו עם מיותר, בעוד שהמדינה חסרה.
במשא ומתן להפסקת אש, ארצות הברית לא שימשה לרגע צד מתווך הוגן. לעיתים קרובות היא הייתה אפילו קיצונית יותר מהצד הישראלי. היא הייתה גם שופטת וגם צד לסכסוך. העדכון האחרון: היא נסוגה מהמשא ומתן, לאחר שרק היא פיזרה אשליות של פריצת דרך ופתרון קרוב. היא האשימה את חמאס בכישלון, למרות ששני המתווכים הערבים חשבו אחרת. נשיא ארה"ב איים באיומים, והותיר לנתניהו את ההחלטה על המשך המלחמה. רק לאחר מכן חזרה וושינגטון והצהירה על "התקדמות גדולה" (מרקו רוביו) וחידוש המשא ומתן (סטיב ויטקוף) – הונאה הפוכה עוד לפני שיבש הדיו על הודעת הפרישה האמריקאית מהשיחות בדוחה.
מדיניות ה"קצוות הפתוחים" בעזה רק מדרבנת את ישראל ללכת אחר חזונותיה האפלים ביותר ותאוות ההתפשטות שלה – מהשתלטות מלאה על הרצועה ועד דיבורים על סיפוח "רצועת ביטחון" ואזורים בצפון, מול התנחלויות עוטף עזה. השארת ההובלה בידי נתניהו וחבורת הפשיסטים החדשים עומדת בלב האסטרטגיה האמריקאית – ומתווה את גורל עזה והסוגיה הפלסטינית כולה.
בלבנון, המצב אינו שונה בהרבה. וושינגטון תיווכה לסיום המלחמה, עומדת בראש ועדת הפיקוח החמש-צדדית על היישום – והיום היא זו שמאיימת על לבנון בגיהנום אם זו לא תיכנע לדרישות הישראליות. היא ממהרת לדרוש פירוק נשק ההתנגדות (חיזבאללה), גם אם הדבר יביא לחורבן כלל-מדינתי. היא מסרבת להעניק ערבויות ללבנון, ומתנערת מכל דרישה ללחוץ על ישראל. גרוע מכך, שליח מטעמה – תום ברק – אף רומז לאפשרות של איחוד לבנון עם סוריה תחת שלטונה החדש, וכך מחריב כל תקווה של הלבנונים ל"מולדת סופית".
בביירות, ממשיך ברק לשחק את משחק ההונאה – מחלק הבטחות מתוקות, אומר לכל צד מה שהוא רוצה לשמוע, משבח את תגובות הנשיא, ראש הממשלה ויו"ר הפרלמנט למסמך האמריקאי – ואז מתנגד להן, ומציע במקומן לוחות זמנים קצרים מאוד לפירוק הנשק. ואילו הדרישות הלגיטימיות של הלבנונים – נותרות ללא מענה ברור, תלוי כולן ב"נכונותה של ישראל להגיב בחיוב".
האסטרטגיה האמריקאית להתמודדות עם משברי האזור איננה פתרון – אלא ניהול קבוע של משברים תחת מדיניות "קצוות פתוחים". בלבנון, המשבר אינו הולך לפתרון – אלא להפצת האיום באובדן מדינה. בפלסטין, אין אפילו הבטחה למדינה. ובכל זאת, בקרב פלסטינים ולבנונים רבים עוד נותרו כאלה שאוחזים באשליות, ומהמרים על כביכול "פערים" בין וושינגטון לתל אביב – עד שהם עצמם נעשים כלי בידי ארה"ב, בלחציה על שותפיהם למולדת, מבלי להבין שהם "השור הלבן" שיאכל לאחר שיאכל "השור השחור".
במקרה הסורי, היו המעברים של וושינגטון מהקצה אל הקצה מפתיעים אפילו לבעלות בריתה הקרובות ביותר. מהיסוס וזהירות בתחילת השינוי, פתאום – פתיחות, שבחים, הסרת סנקציות והימור על "המשטר החדש", ואז – חזרה לדפוסים הישנים, איומים מחודשים ב"חוק קיסר", וסחיטה מתמשכת במטרה לאלץ את סוריה להתאים עצמה לנורמות "הנורמליזציה האברהמית" ולקבל את שליטתה של ישראל – הן בכיבוש הישן והן בזה החדש של שטחים סוריים אסטרטגיים ועשירים.
הצהרות על אחדות סוריה, ריבונותה ושלמותה – לא היו אלא שלב נוסף ב"משחק ההונאה", שנועד להרדמת המשטר החדש ותומכיו, ובמיוחד הערבים והטורקים. גם שם מופעלת מדיניות "הקצוות הפתוחים": ארה"ב כבר אינה מתנגדת לרעיון של "פדרליזציה של המיעוטים", ואף פועלת יחד עם ישראל לניתוק שלושת מחוזות הדרום משאר חלקי סוריה – בתירוצים ביטחוניים מזויפים. כמו כן, ייתכן מאוד שוושינגטון תתמוך ביצירת ישויות אזוריות נפרדות בצפון-מזרח ובחוף, כל עוד הדבר מבטיח את שלומה של ישראל, מרסן את שאיפותיה של איראן, מחליש את חיזבאללה ומונע את התחזקותו.
לארה"ב אין כל חזון לעתיד סוריה שלאחר אסד – הכול פתוח לכל תרחיש שיתאים לצרכיה של ישראל. שבחים למחוקק הסורי או למוסדות המדינה יכולים להתהפך בן רגע להאשמות. לא פתרון – אלא ניהול משבר, תוך השארת סופו פתוח – זוהי אסטרטגיית ארה"ב כלפי סוריה.
גם איראן הייתה ועודנה זירה ל"משחק ההונאה" הגדול ביותר של וושינגטון. רק 48 שעות לפני הסבב השישי של שיחות הגרעין במוסקאט, שיגרה ארה"ב, יחד עם ישראל, את מתקפת הטילים והאוויר הגדולה ביותר על איראן. היום, ממשיכה וושינגטון באותן תחבולות: הנשיא האמריקאי משקר כשהוא טוען שאיראן "מתחננת" לקשר עם ממשלו, ושוב טוען שאינו שואף לשינוי משטר – בזמן שהדבר האמין היחיד בדבריו הוא האיום לפגוע שוב בתשתיות האסטרטגיות של איראן – מטרה עליונה קבועה של ישראל, שלדבריו של נתניהו, לא תתממש אלא בנפילת המשטר.
אין כל חזון אמריקאי לעתיד איראן – רק "קצוות פתוחים" שיכולים לכלול חידוש מלחמה, תמיכה בקבוצות בדלניות, וחלוקת איראן – אם זו לא תיכנע לחלוטין ותצטרף ל"קרון האברהמי", דבר שאינו אפילו תרחיש סביר – אלא דמיון מופרך.
לארה"ב אין פתרונות – ואף לא רעיונות לפתרון – לאף אחד ממשברי האזור. ניהול המשברים, לא פתרונם, הוא המדיניות הקבועה, והדבר כרוך בשימוש בלתי פוסק בכלי הונאה, שקרים ותחבולות – תוך הסתמכות יתרה על "הבריון השכונתי", ישראל, ושריריו שנופחו בתוספי תזונה אמריקאיים – לצורכי השתוללות, תוקפנות והשתלטות.
