טראומה כפולה: מלחמות ואלימות פנימית בצה"ל
בזמן שישראל מתמודדת עם האיום הגדול ביותר ונאבקת על קיומה, כוחותיה הצבאיים שוחקים זה את זה עוד יותר
ישראל, בשיא מצב החירום שלה – כלומר במהלך מלחמה בת 12 ימים שהיא פתחה נגד איראן – סבלה מחוסר ניהול חמור ומחוסר תעדוף נכון להשגת מטרותיה. חוסר הניהול הזה עשוי לנבוע מפתיחת חזיתות מרובות על ידי ישראל. פתיחת החזיתות הללו אולי נראית כצעד כוחני ומטעה, אך ההשפעה של התוכניות הקיצוניות הללו ניכרת בבירור במורל של החיילים.
היעדר הפיקוח מצד המפקדים הבכירים על חייליהם, וכן התקיפות המיניות והפיזיות כלפי חיילים וחיילות על ידי חיילים ותיקים, מגבירים את הלחץ הנפשי במידה ניכרת מעבר לרמות הרגילות. גם המפקדים עצמם סובלים מהלחץ הזה; התקפות ונסיגות לא מתוכננות, חוסר פיקוח קפדני על הכוחות, התפשטות השחיתות וסטייה של הצבא ממסלולו הברור – כל אלה הם תוצאה של הלחץ הנפשי הנובע ממעורבותם במלחמות רבות.
בהתחשב במצב המיוחד שכל אחד מחיילי החובה והמילואימניקים עוברים, הלחץ העבודתי והנפשי מכה בגבם ומביא רבים מהם לקריסה.
חיילי המילואים סובלים מבעיות רבות יותר מחיילי החובה. למרות שהשכר של חיילי החובה נמוך ומצומצם מאוד ולא מספיק להם ולמשפחותיהם, חיילי המילואים במהלך השירות בצבא עוברים מצבים הרבה יותר קשים ומורכבים בהשוואה לחיילי החובה. רובם מאבדים את מקום עבודתם בשל היעדרות ממושכת במהלך השירות ונכנסים לבעיות כלכליות קשות, כאשר הממשלה אינה מעניקה להם כל תמיכה. הלחץ הכלכלי משפיע גם על משפחותיהם, ורבות מהמשפחות מתפרקות בשל הקשיים הכלכליים, מה שמוביל לגירושים ולהתמוטטות משפחתית. בעיות משפחתיות אלה רק מחמירות את מצבם של חיילי המילואים ומגבירות את ההפרעות הפוסט-טראומטיות שנגרמות להם לאחר כל קרב.
מאז שנת 2023 ועד היום, 39 לוחמים התאבדו עקב חוסר היכולת לשאת את הלחץ הנפשי שנגרם להם בזירות הקרב בעזה. רובם דיווחו כי פנו מספר פעמים ליחידות השיקום, כמו עמותת נט"ל, אגף השיקום ועוד, אך לא קיבלו את הטיפול הדרוש ונדחו. אותם גורמים, שהיו התקווה האחרונה שלהם להישאר בחיים, הפכו לסיבת התאבדותם. המקרה האחרון של חייל מילואים היה אריאל מאיר טמן ב-29 ביולי.
האלימות כלפי החיילים בצבא, בזמן שהם כבר אינם יכולים לשאת יותר את המראות המזעזעים של הפשעים נגד העזתים, היא מעשה נורא מאוד. החיילים האלה פעלו כמיטב יכולתם לפי הוראות הצבא, וכעת, כשהם כבר לא מסוגלים להמשיך להיות בחזיתות, הם נכלאים – רק בגלל שלא עשו שום עבירה! מצב נפשי זה מקשה מאוד על הלוחמים הללו.
במלחמה האחרונה הזו, ישראל ניסתה בכל כוחה להציב את חיל האוויר במרכז הקשב של כלי התקשורת שלה, אך לא ציפתה שיתגלו בפומבי השחיתויות הפנימיות של חיל האוויר בתקשורת שלה עצמה; חשיפת תיעודים של תקיפות והטרדות מיניות מצד חיילים ותיקים כלפי לוחמים ביחידה 136, עדויות של 40 לוחמים לתביעות אלו, ועצירתם של 10 חשודים שהיו אחראים לאלימות המינית, הפיזית והנפשית – כל אלה אישרו את הטענה הזאת.
בחזיתות הרבות שהמדינה ישראל פותחת מדי יום בכיוונים גאוגרפיים שונים ללא כל תוכנית ממוקדת, חיילי החובה והמילואים, למרות שהם מוכרחים לקחת חלק בקרבות הללו, חוזרים הביתה פצועים ונכים. כשמביטים עמוק יותר, רואים שאין חייל ישראלי שנשאר מוגן מפני נזקים נפשיים והפרעות פסיכולוגיות, וההשתקפות הקטנה ביותר של הפגיעות הנפשיות הללו במשפחות היא האלימות כלפי בני המשפחה על ידי החיילים עצמם, עד לשכבות הנסתרות של הבעיות שמובילות לפרידות במשפחות.
כל יום נשלחות 2-3 ארונות משדות הקרב לעורף לטקסי הלווייה, ומצבם הנפשי של המשפחות שמחכות כל יום למצוא את יקיריהן באותם ארונות אינו שונה בהרבה ממצבם הנפשי של החיילים עצמם; המלחמות הרבות והבלתי נגמרות האלה מערבות את כל החברה בממדים נפשיים עמוקים.
הניכור של הלוחמים הצעירים לאחר שנדחו על ידי הקהילה שלהם, הבידוד של הלוחמים הבודדים ותנאי החיים הקשים מאוד שלהם, ואפילו הניכור של לוחמי המילואים וחיילי החובה – כל אלו מובילים אותם לשלב הקרוב ביותר להתאבדות. הגורמים שמביאים אנשים אלה לבידוד אינם נחשבים לנושא חשוב או שניתן לבחינה על ידי אף גוף, וזוהי בעיה עמוקה בחברה הישראלית של היום ומשבר בלתי פתיר לעתיד החברה הזו.
