הנדסת הרעב כשיטת השמדה
עזה היום דופקת על דפנות המכל, למען עצמה ולמען העולם – כי האחרון ישלם את מחיר הרעב וההתרגלות להריגה, משום שהמגפה תתפשט בכל פינה בגלובוס.
ממשלת ישראל לא חדל במשך עשרות שנים מלבצע מדיניות רעב נגד תושבי רצועת עזה ולמנוע הכנסת סחורות רבות שנחשבו למסוכנות, בטענה שתנועות ההתנגדות משתמשות בהן לייצור רקטות ואמצעי לחימה אחרים. כמו כן, הגבילו את מספר המשאיות הנכנסות לעזה ועיכבו אחרות, מה שגרם להפסדים כספיים גדולים לסוחרים הפלסטינים בשל הצורך לשכור שטחים ומחסנים בנמלים הנשלטים על ידי ישראל, ולנזקים כתוצאה מחשיפה לשמש שהובילה לקלקול הסחורות. הדבר השפיע ישירות על תנועת הסחר: כשהסוחר נפגע – הוא מעלה את המחירים. למרות זאת הצליחו תושבי הרצועה להתמודד עם חלק מהבעיות על ידי הברחת סחורות ממצרים דרך המנהרות.
אולם הפלסטינים לא חשו את עוצמת האסון עד להשמדה המתרחשת כיום לעיני כל העולם. מעבר רפיח המצרי והמעברים האחרים נסגרו, במיוחד קרני וכרם שלום, וממשלת ישראל החל לשלוט בכניסת הסיוע ההומניטרי תוך התעלמות מוחלטת מהחוק הבינלאומי, הזכויות האנושיות, והפרוטוקולים ההומניטריים.
האסון האמיתי אינו רק רעב של ילדים ושל החברה כולה – אלא תהליך של **הנדסת רעב**, שנועד להפוך את עזה ליער שבו החזק טורף את החלש, ולפורר את החברה המלוכדת שלא הצליחו לשבור גם תחת אש ומוות יומיומיים. מאחורי התהליך עומדים גורמים ערביים החוסמים את הכנסת הסחורות תוך הצגת תירוצים כוזבים, סוחרים משתפי פעולה שמעלים את המחירים בצורה מופרזת, וסוכנים בשטח שגורמים למשברים כמו סירוב לקבל סוגים מסוימים של שטרות כסף. כך הפכה עזה לקבר המוני, בזמן שמדינות ערב שכנות פותחות את שעריהן לחיילים ומתנחלים, ומאפשרות להם לנוע בחופשיות ולייבא סחורות להתנחלויות – בזמן שחסימות החות'ים ימנעו הגעה לישראל – פרדוקס היסטורי שהעולם לא יסלח עליו.
על כן יש להילחם בתהליך הנדסת הרעב, שצמח לצד מוסדות כמו הסוכנות האמריקאית GHF, אשר מטרתה האמיתית – לפי דיווחים – לצוד ולהרוג צעירים באזורים כמו זיקים, נצרים וחלקים מרפיח. מספר ההרוגים חצה את האלף, ואנשי ביטחון שמלווים שיירות סיוע הפכו יעד לחיסול, כדי לאפשר לגנבים וסוכנים להשתלט על הסחורות, בזמן שהצופה הערבי שותק ואליטות מתגייסות להגן על משטרים שמסרבים לגנות את הרעב.
מאחר שכתיבה היא לא רק תיעוד אלא גם פעולה מוסרית – כדברי מרטין לותר קינג – חשוב להצביע על דרכים להצית את דעת הקהל העולמית ולדרוש מהעולם אחריות רשמית ומוסרית: הפגנות המוניות, שימוש חכם ברשתות החברתיות – ובעיקר בטוויטר (כיום X), והשקת קמפיינים עולמיים שיביעו רעב וזעם.
אפשר, לדוגמה, לדפוק על סירים ומחבתות מהמרפסות כסמל לרעב; לארגן אירועי "זעקה למען עזה", שבהם ילדים ונשים צועקים ברחובות; להפגין בבתי ספר ובאוניברסיטאות; להציג שולחנות ריקים בכיכרות כסמל להיעדר מזון; להקים אוהלים סביב שגרירויות ארה"ב ומדינות המערב; להכריז על ימי צום עולמיים; ליצור האשטגים כמו #כולנושומעיםאתעזה או #הצילו\_את\_עזה; לקיים הדלקות נרות בלילות, לצייר גרפיטי, לתלות שקיות מזון ריקות על דלתות עם כיתוב "כולנו עזה"; להשתמש בקולנוע ותיאטרון; לשלוח מכתבים קולקטיביים למוסדות בינלאומיים.
כי עזה דופקת על דפנות המכל – לא רק למענה, אלא עבור כולנו. העולם ישלם את מחיר ההתמכרות לרצח ולהרעבה. אין פתרון אלא בפעולה אמיתית נגד הכיבוש – הכרה במדינת פלסטין, חרם על ישראל, העמדה לדין של ממשלת ישראל, וניתוק קשרי מסחר ונשק עמה. רק פיצוץ מוסרי מול כל מי שמגן על הכיבוש – יחזיר לאומה את חיוניותה ונוכחותה.
