לאחר כישלון המו"מ... האם הסכם קרוב עדיין באופק?
האם נסיגת המשלחות הישראלית והאמריקאית מסמלת את סיום הנתיב הדיפלומטי – או שמא מדובר בקלף לחץ חדש שמטרתו להכריח את ההתנגדות הפלסטינית להיכנע תחת איום בכוח?
בעוד תשומת הלב כוונה לעבר דוחה, שם המתינו הצדדים להסכם בנוגע לעסקת חילופי שבויים, הופתעו כולם מהנסיגה המתואמת של המשלחות הישראלית והאמריקאית – תוך הטלת האחריות על חמאס לסיכול השיחות. בעקבות הנסיגה הגיעו התבטאויות חריפות מצד השליח האמריקאי המיוחד לאזור, סטיב ויטקוב, ואיומים ישירים מצד הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ כלפי חמאס, כאשר אמר שחמאס "ימותו" ושישראל תגיב "בלי רחמים".
התפתחויות דרמטיות אלו עלולות להיתפס כסימן לקריסת המשא ומתן על עסקת השבויים וכניסתו למבוי סתום. אך ניתוח זהיר יותר של המצב חושף רבדים עמוקים יותר ואופציות שעדיין קיימות מעבר להצהרות התקשורתיות.
ליבת המחלוקת כעת היא סירובן של ישראל וארה"ב לקבל את הדרישה המרכזית של ההתנגדות הפלסטינית: נסיגה ישראלית מרצועת עזה, ובמיוחד מהאזורים המיושבים. דרישה זו היא תנאי הכרחי בעיני חמאס כדי לקיים משא ומתן שיוביל להפסקת אש קבועה – ולא להפסקת אש זמנית ושברירית שתאפשר לישראל לחזור ולחדש את התקיפות.
בהתבוננות מעמיקה יותר, ניכר שחמאס מכתיבה משוואת כוח חדשה במסלול הפוליטי, שבה כל הסכם שלא יכלול נסיגה מלאה של הכוחות הישראליים מאזורי ההתפרצות בתוך עזה – יהווה בפועל הכרה במציאות של כיבוש חדש, מצור, ורעב שקט נגד יותר משני מיליון פלסטינים. במקביל, הממשל האמריקאי מאפשר לישראל ללחוץ על חמאס להעניק ויתורים משמעותיים בנושאים כמו תנאי עסקת השבויים וגבולות הנסיגה – בתמורה להפוגה הומניטרית זמנית בת 60 יום, שבמהלכה תוכל ישראל להתארגן מחדש מבחינה צבאית.
עולה השאלה: האם בכלל יש בידי ישראל יכולת לסחוט את חמאס צבאית מעבר למה שעשתה עד כה? הרי גם קמפיין "עגלות גדעון" שהתנהל לפני חודשים לא הצליח לכופף את חמאס או לגרום לה לשנות את תנאיה בשולחן המשא ומתן.
בבחינה של המצב בשטח בעזה, אפילו ב־24 השעות שקדמו לכתיבת המאמר – המציאות דיברה על הסתבכות קשה של צה"ל, במיוחד בעקבות מתקפות ממוקדות של ההתנגדות נגד טנקים ישראלים בח'אן יונס ובית חאנון.
על פי עדויות רבות של פרשנים צבאיים ישראלים ואף קצינים בכירים, הקמפיין "עגלות גדעון", אותו קידם הרמטכ"ל החדש הרצי הלוי כצעד מכריע להשבת השבויים ולהשמדת חמאס – הסתיים בכישלון חרוץ, מבלי שהשיג את יעדיו האסטרטגיים, לא בעניין עצירת ירי הרקטות ולא בבלימת פעילות ההתנגדות. למעשה, התרחשו במהלכו אירועים שהחריפו את השחיקה והעייפות של צה"ל, ופגעו קשות בכוחותיו במספר פעולות שביצעה חמאס.
חמאס הצליחה לנצל את השחיקה כדי להעלות את המחיר שישראל משלמת בכל פעולה קרקעית, ולטענת מומחים – ביצעה מהלכים נועזים שלא נראו בעימותים קודמים בין הצדדים.
ישראל ניסתה שוב ושוב לשווק לציבור שלה תדמית של ניצחון, אך נתקלה בשינוי עולמי – ובייחוד אירופי – כלפי המתרחש בעזה. התמונות של רעב, מוות והרס בלתי פוסק הפכו את ישראל למדינה מנודה, כאשר אפילו מדינות שנמנעו בעבר מנקיטת עמדה – כמו צרפת – הצהירו על הכרה במדינה פלסטינית. מהלך שייתכן ויביא מדינות נוספות להצטרף אליו ויערער את הלגיטימציה המדינית של ישראל להמשיך במדיניות של מצור והפצצות ללא דין וחשבון.
וכך חוזרת השאלה המרכזית: האם נסיגת המשלחות הישראלית והאמריקאית מסמלת סיום מוחלט של הערוץ הדיפלומטי? או שמדובר בעוד מהלך טקטי להפעיל לחץ על חמאס? ייתכן שחמאס הראתה גמישות מסוימת מתוך הבנה למצוקת האזרחים בעזה – אך בישראל פירשו זאת כחולשה. אולם, חמאס מדגישה כי גמישות זו לא תבוא על חשבון עקרונות יסוד – במיוחד לא לאחר עמידה איתנה לאורך חודשים קשים של לחימה.
נכון להיום, "ישראל" – ובמיוחד ביחסיה מול רצועת עזה – ניצבת מול דילמה קשה: אין לה עוד כלי לחץ משמעותיים, איכותיים או חדשים. היא כבר מיצתה את כל האפשרויות – למעט יכולתה להפעיל הפצצות אוויריות פראיות, שגם הן נכשלו בשבירת רוח ההתנגדות או בהפחתת יכולתה להטיל על הצבא הישראלי מחיר כבד בשטח במהלך החודשים האחרונים.
עם כניסתה של הכנסת לפגרה קיץ שאורכה שלושה חודשים, מוצא עצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו בלחץ לייצר פריצת דרך פוליטית שתגן על ממשלתו מניסיונות הפלה מצד חלק מהשותפים – במיוחד מצד הברית עם בן גביר וסמוטריץ'. מצב זה מסביר את הרמיזות להסלמה פתאומית – שלכאורה נועדה יותר לצורכי תעמולה תקשורתית מאשר לכוונה אמיתית לצאת למבצע צבאי רחב חדש, בייחוד נוכח כישלון צה"ל להביא להכרעה בשטח, ובצל המשברים הפנימיים של הצבא בתוך רצועת עזה.
מן הצד השני של התמונה, ברור כי חמאס בונה על מספר משתנים, המרכזיים שבהם: חוסנה של העורף בעזה, ועליית הלחץ הבינלאומי על ישראל בעקבות מדיניות הרעב שהיא מפעילה, שגרמה לטלטלה פוליטית אזורית. תהליכים אלו עשויים לדחוף את ישראל בחזרה לשולחן המשא ומתן – הפעם תחת תנאים מציאותיים יותר. ככל שהמלחמה תימשך והסבל ההומניטרי יעמיק, יגבר הלחץ לחזור למשא ומתן – לשם הכרעה בנושאים המרכזיים: סוגיית השבויים, מנגנון חילופין, ומפות נסיגה מאזורי מגורים לגבולות לפי קריטריונים מוסכמים. נתניהו, יותר מכל אחד אחר, מבין שהוא זקוק להישג מדיני לקראת בחירות מוקדמות אפשריות והתמודדות פוליטית צפויה.
לנוכח כל זאת, ניתן לומר כי תרחיש החזרה למשא ומתן פתוח לכל האפשרויות. במילים אחרות – מה שקרה אינו עצירה מוחלטת ואינו התמוטטות כוללת של התהליך, אלא תקופת "נשיכת אצבעות", שעתידה להתברר לא רק בשולחן המו"מ אלא גם בנחישות שאותה הפגינה ההתנגדות לאורך כל חודשי הלחימה.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שבמלחמות ממושכות, מצבי התשה יכולים להוביל לעסקאות גדולות – במיוחד כאשר אחד הצדדים, חרף עליונותו הצבאית, חווה עייפות קשה. התמונה בעזה מרמזת על כך שרגע כזה עשוי להתקרב, בייחוד כשישראל מצויה בבידוד בינלאומי חסר תקדים, לנוכח דרישות ברורות מהעולם לעצור את הלחימה.
הימים הקרובים לא יהיו קלים עבור הפלסטינים – הם צפויים להיות רוויים בהתפתחויות דרמטיות ובלתי צפויות, אך הם גם יישאו את התשובות לשאלה: לאן פני המצב בעזה? סימנים מוקדמים כבר מופיעים: ההכרזה הפתאומית מצד ישראל על פתיחת מסדרונות הומניטריים, ועמדות חדשות מצד ארה"ב הקוראות להפסקת לחימה מוחלטת. כל אלו עשויים להצביע על תחילת תהליך "ירידה מהעץ".
אם מהלך זה יתממש בפועל, הוא יכלול תחילה הפסקת אש – ובהמשך, סיום של מלחמה אכזרית שטרפה כל חלקה טובה, וסופה – הפסקת התוקפנות, שחרור השבויים, וכישלון מדיניות הרעב, המצור וההגירה בכפייה.
