כעס ומחאה של שחקנית בריטית מפורסמת על הטבח ברעבים בעזה בתור לחלוקה
ג׳ולייט סטיבנסון, שחקנית ומחזאית בריטית מוכרת, מתחה ביקורת חריפה בראיון לעיתון "הגרדיאן" על שתיקת התקשורת העולמית נוכח הרג הילדים הרעבים בעזה שממתינים בתור לאוכל, ואמרה: "הכעס הזה משגע אותך".
לפי סוכנות הידיעות טסנים, בעולם של היום, האליטה התרבותית ניצבת בחזית המאבק בפשעי ישראל בעזה. מעבר להשקת קמפיינים מגוונים נגד ישראל, המחאה התרחבה לרחובות ולחתימות על החרם התרבותי הגדול ביותר נגד מוסדות ישראליים. מהקריאות "מוות לישראל" בהופעה האחרונה של בוב וילן, דרך מחאות של זוכי פרס נובל ודמויות בינלאומיות בולטים בעולם הקולנוע והספורט – כל אלה הם חלק מהתעוררות מוסרית של הקהילה האמנותית בשנתיים האחרונות.
סטיבנסון עצמה הייתה בשנים האחרונות בין האמנים שבחזית המאבק בישראל ובמדיניותה. בראיונותיה הרבים היא הביעה תמיכה בזכויות תושבי עזה וכינתה את מה שמתרחש שם "אסון הומניטרי עצום". בבריטניה היא ידועה כאחת שנמצאת ברחובות כשהיא לא על סט צילומים – עם שלטים, נאומים, ומאבק למען זכויות אדם, שוויון מגדרי והגדרה עצמית לפלסטינים.
בראיון שפורסם לאחרונה, שבו השתתף גם בן זוגה, הבמאי היהודי יו ברודי, חזרו השניים על עמדותיהם הביקורתיות נגד ישראל והביעו תמיכה נחרצת בזכויות תושבי עזה.
לדבריהם, המאבק למען שלום וצדק בפלסטין הוא דבר שמגדיר את מערכת היחסים שלהם מזה 32 שנה. סטיבנסון אמרה: "שנינו מודאגים מאוד מהמצב בפלסטין כבר זמן רב. הזדעזענו לגמרי ממה שקרה ב-7 באוקטובר. אבל כשהחלה המתקפה על עזה ומספר ההרוגים האמיר, הפכנו יותר ויותר עצובים, כועסים וחסרי מנוחה".
לדבריה, "הפחד מלהיתפס כאנטישמי" הוא גורם מרכזי לשתיקה רווחת כלפי פשעי ישראל: "בתעשייה שלי, כל מוסד, כל גוף אמנותי שיכול – חייב לעמוד על שלו. אבל לרוב הם מפחדים, בגלל הסכנה לאבד תקציבים ותמיכה. זה משגע אותך".
ברודי הוסיף כי הזיהוי של אנטי-ציונות עם אנטישמיות הוא "משוואה מופרכת ומלכודת אידיאולוגית", ואמר: "המלכודת הזו דווקא חידדה את עמדתי כלפי ישראל, שינתה את היחס שלי לציונות – אך לא את הזהות היהודית שלי".
לדבריו, בצעירותו, כצעיר יהודי, ראה בישראל מקום בטוח בעולם מסוכן, אך עם השנים – ובעקבות מעשיה של ממשלת ישראל – התעוררה בו תחושת כעס הולכת וגוברת שגרמה לו לשאול: "מה בעצם קרה פה?" – ואז התפוגגה גם שמץ האידיאליזם שהיה אולי פעם קיים.
לאחר זוועות 7 באוקטובר והמלחמה שהפכה – לדבריהם – לרצח עם, ברודי אומר שהגיע לנקודה שבה אי אפשר עוד לשתוק. "חייבים להתעמת עם הפשעים האלה".
סטיבנסון ביקרה גם את "הפשיטת הרגל המוסרית" של ממשלת בריטניה ואת אופן הסיקור ה"שערורייתי" של התקשורת הבריטית למצב בעזה. היא תקפה את מדיניות מכירת הנשק לישראל, את איסור המחאות הפלסטיניות, את ניסיונות למנוע הופעות אנטי-ישראליות בפסטיבל גלסטונברי ואת הסערה סביב ההופעה של בוב וילן – שבאותו סוף שבוע נהרגו, לדבריה, כ-90 פלסטינים רעבים בעודם ממתינים לאוכל. "אף אחד לא סיקר את זה. השתיקה הזו משגעת אותך".
בסיום הראיון, כשעיניה דומעות, אמרה סטיבנסון: "ההסתרה הזו, או המניפולציה על האמת – היא בלתי נסבלת בעיניי. יורים בתינוקות פלסטינים. ילדים נקברים תחת ההריסות. נגרמים נזקים בלתי נתפסים לילדים ולהוריהם בעזה – והעולם שותק".
לבסוף הדגישה שהיא כלל לא מודאגת מההשפעה האפשרית של פעילותה על הקריירה שלה: "האם הקריירה שלי באמת חשובה מול מה שקורה בעזה? מה שחשוב לי באמת זה שכאשר אגיע לסוף הדרך – אדע שעשיתי את מה שהאמנתי בו".
