תלמידים ערביים סובלים מאפליה מכוונת במערכת החינוך הישראלית
לפי המדור לעניינים בינלאומיים בסוכנות הידיעות טסנים, אחת הסוגיות הפנימיות בישראל היא האפליה השיטתית בין המגזר הערבי למגזר היהודי. ערבים מהווים 21% מאוכלוסיית ישראל, המונה כ-10 מיליון תושבים
הפיגור של ערים ערביות בהשוואה לאזורים אחרים היה כה גדול, עד כדי כך שבשנת 2021 אושרה בממשלת נתניהו תוכנית חומש לפיתוח המגזר הערבי. אך עד כה, חלק גדול מהתקציבים הכלולים בתוכנית זו לא הוקצו מסיבות שונות.
בהקשר זה, חלק חשוב מהאפליה קשור למערכת החינוך. דו"ח חדש של המרכז "טאוב", שפורסם בתחילת אפריל 2025, מציג תמונה מטרידה של מצב החינוך במגזר הערבי. בישראל קיימות 6 מערכות חינוך: הממלכתית-חילונית, הממלכתית-דתית היהודית, הממלכתית-חרדית (ישיבות), הממלכתית-ערבית (כולל גם את הדרוזים), החינוך העצמאי ובתי ספר חריגים.
החינוך הממלכתי-ערבי בישראל מתוקצב פחות מכל זרם חינוכי אחר, בעוד שהחינוך הממלכתי-דתי זוכה לתקצוב הגבוה ביותר אפילו מהחינוך הממלכתי הכללי. הפער בין התקצוב הגבוה ביותר לנמוך ביותר עומד על 8%, מדובר באפליה ממוסדת שנמשכת שנים.
בעוד שמספר התלמידים במערכת החינוך הערבית לא השתנה כמעט בין השנים 2014 ל-2023, במערכות החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית חלה עלייה של 23% במספר התלמידים. מה שמדאיג עוד יותר הוא שכאשר בודקים את צפיפות הכיתות, מגלים שהמערכת הערבית דווקא איננה הצפופה ביותר.
על פי הנתונים, רק 20% מהתלמידים הערביים לומדים בכיתות עם יותר מ־28 תלמידים, זאת לעומת 31% בחינוך הממלכתי-דתי ו־50% בחינוך הממלכתי הכללי. כלומר, הצפיפות אינה הסיבה לתקצוב הנמוך. הסיבה לכך היא שהתקצוב מתבצע לפי שיוך מגזרי ולא לפי צורך; וזוהי האפליה השיטתית נגד ערבים לעומת יהודים.
חשוב לציין כי דו"ח מבקר המדינה משנת 2023 תומך במסקנה הזו. על פי ממצאי הדו"ח, התקציב הממוצע לתלמיד בחינוך הממלכתי־דתי היהודי גבוה בכ־31% מהתקציב הממוצע לתלמיד ערבי.
בנוסף, שיעור הזכאות לבגרות בחברה הערבית עמד על 65%, זאת לעומת 81.5% בחברה היהודית. מדובר בפער עמוק שמתחיל כבר מהשלבים הראשונים של החינוך, ומעמיק לאורך כל הדרך עד לאקדמיה ולשוק העבודה.
לכן, מערכת החינוך הערבית בישראל סובלת מאי-שוויון תקציבי עמוק, חוסר בתשתיות ומדיניות קבועה של דחיקה לשוליים. גם כשמועברים תקציבים, הם מגיעים באיחור למגזר הערבע, ולעיתים נבלמים בגלל בירוקרטיה אינסופית.
כמו כן, תוכניות לאומיות רבות אינן מותאמות תרבותית או לשונית לתלמיד ערבי. ילד ערבי שגדל בכפר בגליל לא מקבל את אותם הכלים שמקבל ילד יהודי מיישוב במרכז. הפער הזה, שמתחיל בכיתה א', ממשיך לבגרות, לאוניברסיטה, לשוק העבודה ומשמר את מעגלי האי-שוויון של דור ועוד דור.
לאפליה בתחום החינוך יש השפעה ישירה ושלילית כמובן על שוק העבודה הערבי. מדו''ח "עתודות לישראל 2024" שפורסם לאחרונה עולה כי אם המדיניות המפלה הנוכחית תימשך, שיעורי האבטלה והפערים החברתיים בחברה הערבית החיה בישראל יעמיקו עד שנת 2048.
למרות זאת, משרד האוצר של ממשלת נתניהו החליט לקצץ 500 מיליון דולר מתקציב תוכנית החומש לחברה הערבית בתקציב ל-2025, באמתלה של פתרון לכיסוי ההוצאות הביטחוניות. לפיכך, תקציבי משרד החינוך המיועדים לחברה הערבית יקוצצו בסכום הגדול בכ-110 אלף דולר. גם תקציב משרד התחבורה המיועד לתחבורה ציבורית בישובים אלה יקוצץ כ-120 מיליון דולר. בנוסף יקוצצו תקציבי משרד השיכון והבינוי ותקציב משרד הרווחה למגזר הערבי וגם התקציב המיועד להגברת האוריינות הדיגיטלית.
צמצום תקציבים אלה ישפיע לרעה על תהליך החינוך ועל מצבם הכלכלי של הערבים. כי אחת הבעיות המרכזיות במגזר הערבי היא היעדר מערכת תחבורה מתאימה לגישה למרכזי תעסוקה בערים הציוניות. לפיכך, הזדמנויות התעסוקה וההשתלבות בכלכלה עבור צעירים ערבים יצטמצמו, וזה עלול להוביל לירידה במוטיבציה שלהם לחינוך ולהכשרה.
בהקשר זה, סקר על תפיסת ערבים לגבי נושא אפליה גילה כי 85% מהאזרחים הערביים סבורים כי קיים פער בשוויון הזדמנויות. הם רואים את זה בשיעורי האבטלה בין ערבים ליהודים, בשיעור הכיבוש של משרות בשכר גבוה ובמשכורות שהם מקבלים. גבר ערבי מרוויח בערך חצי מגבר יהודי לחודש. אפליה זו חמורה אף יותר עבור נשים ערביות עובדות. בהקשר זה, לאחרונה חשפה וועדת העבודה והרווחה בכנסת כי למעלה מ-122,000 ילדים מהחברה הערבית - שמהווים כ-47% מילדיה - מוגדרים כ"ילדים בסיכון", שנתונים אלה מאשרים גם את תנאי החיים הירודים של המשפחות הערביות.
במילים אחרות, את הסיבה לכך שכמעט אחד מכל שני ילדים ערביים זקוק לעזרה יש לחפש במבנים כלכליים וכמובן, באמצעי החינוך. גם שיעור הפשיעה הגבוה במגזר הערבי מושפע מהיעדר תשתית חינוכית ותעסוקתית הולמת עבור חברה זו, מה שגורם לצעירים ערביים להצטרף לקבוצות וארגונים הפעילים בפשע מאורגן כדי לקבל כסף.
