הקסם שהתהפך על הקוסם
"פשיטת דוחה" תסייע לצד הפלסטיני – ולא לישראלי – לקדם את ההגעה לקו הסיום של המלחמה ההרסנית הזאת, ואולי אף בתנאים טובים ממה שחשב וקיווה נתניהו.
בנימין נתניהו סבר כי בתקיפת מנהיגי חמאס בדוחה יצליח להטיל את "הנגיעות האחרונות" על דימוי ה"ניצחון המוחלט" בעזה, על עמה ועל התנגדותה, וכי יזרז את השגת יעדיה של מלחמת הטיהור וההשמדה. אלא שהכישלון החרוץ של הפעולה הנכלולית הפך את הקסם על הקוסם, והמיר את "הנזק הפלסטיני" ב"תועלת פלסטינית". "מלך ישראל" השליך את כל קלפיו על שולחן ההימורים – ויצא עטוף בקלון ובחגורות בידוד.
כמובן, התמונה הייתה יכולה להיות אחרת לגמרי אילו המזל חייך אליו גם הפעם. מבחינתו של מהמר משוגע, הסיכון היה כדאי. אילו השיגה התקיפה את יעדה, לא היו גנרלים ופוליטיקאים ישראלים ממהרים להתרחק ממנו ולהתנער מהחלטתו האווילית, כפי שעשו ברגע שהתברר שהפעולה נכשלה. וגם דונלד טראמפ לא היה נאלץ להביע "צער", "אי־נוחות" ו"עצב" – לא משום שהותקפו מנהיגי חמאס, אלא מפני שהפעולה נעשתה על אדמת קטאר. אולי אף היה חוזר על דבריו אחרי חיסול חסן נסראללה: "העולם טוב בהרבה בלעדיו – והוא יהיה טוב יותר גם אחרי חיסול מנהיגי חמאס".
ישראל לא הייתה מעזה לבצע את מעשיה הנתעבים ללא ידיעת ארצות הברית, ללא תיאום מבצעי כלשהו לפחות עם בסיסי אלעדיד והסילייה. ממשל טראמפ משקר כשהוא מתנער מידיעה מוקדמת, משקר כשהוא טוען שלא הספיק להתריע את קטאר, ומשקר כשהוא מצהיר שלא היה מסכים לפעולה דווקא בדוחה – אף שבפועל אינו מכחיש שמטרת הפעולה לגיטימית לחלוטין, אלא שהמיקום "שנוי במחלוקת".
ישראל לא עשתה בשנתיים של מלחמתה הברברית בעזה דבר שארצות הברית לא עשתה לפניה: היא הרגה את בן לאדן על אדמת מדינה ידידותית ובעלת ברית (פקיסטן), וחיסלה את קאסם סולימאני – גנרל רשמי של איראן, לא מנהיג מיליציה – מטרים ספורים משדה התעופה בבגדאד. במקרה הראשון התגאה בכך אובמה. במקרה השני היה זה טראמפ שנתן את הפקודה בקדנציה הראשונה שלו. בשני המקרים אין לוושינגטון שום זכות מוסרית להטיף לישראל.
המסוכן מכל הוא "משחק ההונאה" של וושינגטון ותל אביב: בזמן שחיכו לתגובת חמאס ליוזמה האמריקאית החדשה, בחרו לתקוף בדוחה – כפי שבעבר בחרו לפגוע במתקנים אסטרטגיים של איראן בעיצומן של שיחות רציניות על תוכניתה הגרעינית, פחות מ־48 שעות לפני פתיחת סבב השישי. באף אחת מהבירות הללו אין ערך למוסר, לחוק או לאמינות.
בכישלונו המהדהד ב"פשיטת דוחה" כרך נתניהו חבל סביב צווארו – חבל שצפוי להדק ולהצר ככל שיגברו תגובות העולם למעשה הנפשע. אפילו "הטיפשות" של טראמפ תתקשה לעמוד לצד מידה כזו של שיגעון, של אמון מופרז בעצמו ובזרועות הביטחוניות והמודיעיניות של "העבריין השכונתי". הכישלון הוא יתום – ונתניהו יישא לבדו את מחירו, יחד עם מקהלת ה"מנגנים" כדוגמת כץ, בן גביר וסמוטריץ'. אילו הצליחה הפעולה, היו רבים מייחסים לעצמם את הקרדיט – ואולי גם טראמפ.
"פשיטת דוחה" מעניקה אמינות נוספת לנרטיב הפלסטיני, וחושפת בפני העולם כולו מי אחראי להמשך הטבח בעזה. היא משתיקה את הקולות המאשימים את חמאס, ומספקת למו"מ הפלסטיני הצדקות חדשות בדרכו המייגעת להבטחת ערבויות וביטחונות – צורך שלא רק לו, אלא גם למתווכים הערבים עצמם.
בסופו של דבר, הפעולה הזו תחזק את הצד הפלסטיני, ולא את הישראלי, ותכפה על ארצות הברית – מתווך בלתי הוגן – לשאת בנטל נוסף, בראשם נטל שמירת מסלול הנורמליזציה הרעוע שמאבד יציבות עם כל תקיפה ישראלית חדשה. כפי שנאמר: ישראל, מאז ה־7 באוקטובר והשלכותיו, הפכה מנכס לנטל על בעלות בריתה.
האירוניה היא שישראל יצאה ל"פשיטת דוחה" כדי לחסל את המו"מ הפלסטיני ולהביך את המתווכים, אך לאחר הכישלון היא עלולה להיאלץ לשוב לתהליך – אולי בתנאים קשים יותר עבורה, ולטובת מי שניסתה לחסל ולקבור בחולות המפרץ.
דוחא לא תצא מתפקידה כמתווכת במגעים לסיום המלחמה בעזה, וגם לפלסטינים אין כל עניין שתצא. ייתכן שהמשא ומתן יושעה לזמן מה, אך חידושו יחייב את שובו של תפקידה של דוחא – היא הכתובת שהצד הפלסטיני "נינוח" מולה יותר מכל גורם אחר, והיא גם זו שמבינה היטב את שיקוליו ורגישויותיו. בישראל יש מי שמבינים את חשיבותו של התפקיד הקטרי, ודווקא משום כך הסתייגו מבחירת דוחא כזירה לביצוע מה שעליו יש להם קונצנזוס – חיסול הנהגת חמאס, ואף יתר תנועות ההתנגדות. מאמציהם של בשארה בהבח או גרשון בסקין לא יועילו, וגם קהיר לבדה לא תוכל לשאת בנטל הזה; לעיתים יש צורך בליטוש פינות חדות שמרחיקות בין עמדות חמאס לבין עמדות המתווך המצרי.
עם זאת, דוחא תידרש הפעם ליותר – לסיוע ערבי פעיל יותר, וגם לערבויות נוספות מצד ממשל טראמפ, שעדיין לא השכיל להביע גינוי ברור ל"פשיטה", והוא יעמוד במבחן מכריע כאשר מועצת הביטחון תתכנס לדיון בתקיפה הבוגדנית על קטאר והנהגת חמאס. האם תיישר וושינגטון קו עם העולם ותוקיע את ההתנהגות הישראלית המערערת את היציבות והביטחון – או שתמשיך במשחק הישן: שימוש בווֹטוֹ כדי לחסל את ההסכמה הבינלאומית?
האם יעשו זאת הערבים הפעם?
לאחר שיתאוששו מההלם של תקיפת אחת מבירות "המתינות", התיווך ויישוב הסכסוכים, עליהם לצאת מגבולות "הגינוי" ו"הגינוי החריף ביותר". אי אפשר עוד להסתפק בהצהרות סרק של מחאה וקריאות ריקות לקהילה הבינלאומית. בידיהם שפע של קלפי לחץ וכוח, ועליהם להפעילם – שכן הפראות הישראלית כבר מאיימת על מנהיגים ערביים בחדרי השינה שלהם. הנטייה של תל אביב וושינגטון להגמוניה אינה מתחשבת באינטרסים שלהם, והניסיון המעשי הוכיח שלארצות הברית יש בעלת ברית אחת בלבד במזרח התיכון: ישראל. כל השאר – עודף חסר ערך.
על אף נימת הדאגה, הזהירות והכעס, אם תרצו, השולטת בדברי בירות ערב, הניסיון המצטבר עם המערכת הערבית הרשמית מותיר מעט מאוד מקום לאופטימיות. הרי כבר חווינו "בהלות" מן הסוג הזה – שנמוגות מהר מאוד כאשר מנופפים בפני בירותינו ב"הפחדות" הידועות, תוך יצירת אויבים מדומים ואיומים פיקטיביים, שכל תכליתם להסיט את המבט מהאויב האמיתי ומהאיום הקיומי.
העובדה שרוב הודעות הגינוי לתוקפנות הישראלית והסולידריות עם קטאר לא כללו גינוי ישיר לניסיון ההתנקשות במנהיגי חמאס, ואף לא ביטוי מינימלי של הזדהות עם התנועה הנלחמת בישראל – כפי שהם עצמם לא עשו – היא סימן מדאיג. ייתכן שהיא מציבה את התקרה העליונה של תגובות ערביות אפשריות: ייתכן שעדיין יש ביניהם מי שסבורים כי איום חמאס הוא זה הראוי לטיפול לפני הסכנה של ההשתלטות והפראות הישראלית המתפשטת.
