8 בספטמבר 1978: הטבח שחתם את גורלו של השאה
נפילתו של השאה מוחמד רזא פהלווי הואצה בעקבות "יום שישי השחור" או "יום שישי המדמם" בטהראן ב־8 בספטמבר 1978 – נקודת מפנה טראגית ומהותית במהפכה האסלאמית באיראן.
ביום זה הפכה טהראן לזירה של אחד האירועים המכריעים במהפכה: לאחר חודשים של מחאות על רקע בעיות כלכליות כמו אינפלציה גבוהה ודיכוי פוליטי, הכריזה הממשלה על ממשל צבאי ב־7 בספטמבר ואסרה על התקהלות ציבורית. אך המפגינים הפרו את האיסור וצעדו לכיכר ג’אלה (כיום כיכר שוהדא) במזרח טהראן.
יחידות הצבא הקיסרי האיראני התייצבו מול המפגינים. לאחר שהאזהרות להתפזר לא נענו, פתחו החיילים בירי על ההמון הלא־חמוש. עדויות תיארו זירת טבח – ירי מנשק אוטומטי וטנקים שהותירו את הכיכר זרועה בגופות.
הדו"חות הרשמיים של הממשלה דיברו על 87 הרוגים בלבד והאשימו "טרוריסטים חמושים". אולם האופוזיציה והקהילה הבינלאומית העריכו כי נהרגו מאות, ואולי אף אלפים.
מאמצי השלטון לשלוט בנרטיב, בין היתר באמצעות גירוש עיתונאים, עוררו חשדנות וזעם. הזעזוע העולמי פגע קשות בתדמיתו של השאה והחריף את המתיחות עם בעלי בריתו במערב. האימאם ח’ומייני, מהגלות, קרא להמשך המחאות – וקריאתו הדהדה בלב אומה שכולה.
יום שישי השחור שלל מהמשטר הפהלוי את הלגיטימציה, וגישר בין האופוזיציה הדתית לזו החילונית. האירוע רדיקליז את הציבור, הראה את נכונות המשטר להשתמש באלימות קיצונית נגד מתנגדיו, והסיט את מטרת המהפכה מהסתפקות ברפורמות – להפלת המלוכה עצמה.
היום מצוין ה־8 בספטמבר באיראן כיום של שהאדה והתנגדות. יום שישי השחור נותר תזכורת לאלימות של מדינה נגד אזרחיה, היום שבו נחתם גורל המשטר הפהלוי ונסללה הדרך לניצחון המהפכה האסלאמית.
מספר ההרוגים המדויק באותו יום נותר שנוי במחלוקת ונושא למחקר היסטורי, אך השפעתו על התודעה הקולקטיבית האיראנית אינה מוטלת בספק.
תחושת הבגידה, האובדן, וההלם מאלימות ממוסדת שינו לעד את מסלול המהפכה. יום שישי השחור שבר את האשליה של מונרכיה נאורה, וחשף משטר המוכן להשתמש בכוח קטלני כדי להיאחז בשלטון.
הטבח גייס את האופוזיציה, חיזק את נחישותה לפרק את הסדר הקיים, והפך את המחאות מתסכול עממי למהפכה מלאה שמטרתה הדחת השאה.
ההשלכות ניכרו גם בזירה הבינלאומית – גינויים חריפים מצד ממשלות וארגוני זכויות אדם בידדו את השאה והחלישו את מעמדו. ח’ומייני קיבל סמל עוצמתי לעריצות המשטר, מה שחיזק את מעמדו כמנהיג רוחני של המהפכה.
לאחר יום שישי השחור הואצה תנופת המהפכה: שביתות, הפגנות וצעדי אי־ציות אזרחי התפשטו בכל רחבי איראן. ניסיונות השאה לרפורמה ולפשרה נכשלו, והזיכרון מהטבח האיץ את קריסת משטרו ואת הקמת הרפובליקה האסלאמית.
הד קליעי הרובים בכיכר ג’אלה ממשיך להדהד בהיסטוריה האיראנית – עדות מצמררת ליום שבו המהפכה פנתה ללא דרך חזרה. מורשתו של יום שישי השחור ניכרת עד היום, בעיצוב הזהות הלאומית, בשיח הפוליטי וביחסי איראן עם העולם.
הטראומה של אותו יום ממשיכה להשפיע על יחס החברה לשלטון, על תפיסת הצדק, ועל מקומה בזירה הבינלאומית.
מעבר להיסטוריה האיראנית, יום שישי השחור הפך לסמל במאבק רחב יותר נגד דיכוי: דמות המפגינים הבלתי חמושים מול חיילים כבדי נשק משמשת כתב אישום נגד משטרים סמכותניים ומקור השראה למאבקים אחרים.
למרות חילוקי הדעות ההיסטוריים, יום שישי השחור נותר נקודת מפנה ברורה בתולדות איראן – יום של טרגדיה אך גם של שינוי מהותי, שבו נזרעו זרעי המהפכה בדם אזרחים חפים מפשע.
