תאוריית ארבעת המעגלים: איך סין מתמודדת עם המזרח התיכון?
מדיניותה של סין במזרח התיכון קשורה ישירות לחששותיה ולאסטרטגיה שלה במעגל הראשון והשני. לכן, מדיניותה במזרח התיכון אינה משתנה עצמאי, אלא משתנה תלוי שיש לפרשו על בסיס תפיסת האיומים הסינית.
סין חוותה בשבוע שעבר שני אירועים חשובים שהציבו אותה במרכז תשומת הלב הבינלאומית: פסגת ארגון שנחאי שהתכנסה בטיאנג’ין, וחגיגות הניצחון על יפן, שכללו מצעד צבאי ונאום של הנשיא שי ג’ינפינג, אשר נשא מסרים בינלאומיים – בראש ובראשונה לארצות הברית.
על רקע התחזקותה של סין, עמים רבים בדרום הגלובלי, ובייחוד במזרח התיכון, מצפים לצמיחה סינית שתאזן את הכוח האמריקני, הנתפס כחד־צדדי, במיוחד לנוכח התמיכה המלאה והחסרת תקדים ב"ישראל", שמבצעת בעזה מלחמת השמדה בגיבוי אמריקני ברור.
אך האם סין יכולה למלא תפקיד כזה? והאם יש תקווה לעמי האזור לצמיחה סינית מקבילה, שתסייע להם לממש זכויותיהם ושאיפותיהם?
"העולם" בעיני הביטחון הסיני
מאז עליית הקומוניסטים לשלטון ב־1949, מדיניות החוץ הסינית נגזרה מתפיסתה את האיומים הפוטנציאליים, וחלוקת העולם ל"ארבעה מעגלים":
המעגל הראשון – שטחה של סין עצמה, כולל טייוואן, טיבט ושינג’יאנג. כאן מזהה סין איומים מצד גורמים זרים, טלטלות בכלכלה העולמית, גידול ארגוני NGO וביקורת על זכויות אדם.
המעגל השני – סביבתה הישירה של סין. כאן עיקר החשש נובע מעשרים מדינות שכנות, בהן שבע מהגדולות בעולם, חמש קרועות מלחמה ותשע בלתי יציבות. טייוואן נמצאת גם במעגל זה.
המעגל השלישי – שישה אזורים אזוריים סמוכים, שכל אחד מהם כולל כמה מדינות.
המעגל הרביעי – העולם כולו מעבר לשכנות הישירה.
באזור זה רואה סין אינטרס אסטרטגי מרכזי: הבטחת יציבות, שכן מלחמות ושינויי משטר מאיימים על קשריה הכלכליים והדיפלומטיים. אולם לסין חסרות המשאבים לקידום אידיאולוגיות, לתמיכה במשטרים ידידותיים או לבניית נוכחות צבאית רחבה.
סין והמזרח התיכון
הקשרים בין סין למזרח התיכון עתיקים, עם מסחר ויחסים כלכליים בני יותר מאלפיים שנה. עוד במאה השביעית, בימי שושלת טאנג, עברו סוחרים ונזירים סינים בדרך המשי, מה שיצר בסיס לחילופי תרבות, מסחר ודיפלומטיה. המסחר הימי פרח בימי שושלות מינג וצ’ינג, וספינות סיניות הגיעו לנמלים במה שמוכרת כיום כאיראן, עיראק ומצרים.
מדינית ואסטרטגית, המזרח התיכון נחשב לאורך שנים ל"חוץ־תחום" עבור סין, שנתפס כחלק מה"מעגלים המרוכזים" – כלומר שולי יחסית לתפיסה הסינית.
אולם מראשית המאה ה־21 החלה סין לנוע במעגל הרביעי, כדי לענות על צרכים אסטרטגיים: פתיחת שווקים, אבטחת מקורות אנרגיה, חיזוק השקעות והשגת תמיכה דיפלומטית. עם השקת "יוזמת החגורה והדרך", הפך המזרח התיכון לחיוני – צומת עולמית מרכזית עם משמעויות גאו־אסטרטגיות עצומות. לפני מלחמת אוקראינה, כ־50% מיבוא הנפט של סין הגיע מהמזרח התיכון, נתון שירד לאחר שהוגבר היבוא מרוסיה.
מהי האסטרטגיה הסינית היום?
כדי להבין את האסטרטגיה הנוכחית של סין, צריך לשים לב לכמה עובדות:
1- סין פרגמטית – היא פועלת על פי שיקולי תועלת, בעיקר כלכליים, במזרח התיכון. התערבותה נמדדת ב"עלות מול תועלת".
2- התנהלותה במזרח התיכון קשורה בעיקר לחששותיה במעגל הראשון והשני, ולכן המדיניות באזור איננה עצמאית אלא תלויה בתפיסת האיומים והאינטרסים במזרח אסיה.
3- שלושה משתנים מרכזיים מנחים את סין:
יציבות המערכת הפוליטית הסינית ושמירה על שלמותה.
עוצמה צבאית לשם הגנה וקידום אינטרסים.
צמיחת הכלכלה ושגשוגה.
בשלב זה סין מעדיפה שהאמריקנים ימשיכו להיות "מעמוסים" במזרח התיכון ובאירופה. ככל שוושינגטון שקועה במאבק ברוסיה ובשמירה על השפעתה במזרח התיכון (ובביטחון "ישראל"), כך קטן הפוקוס האמריקני על האוקיינוס ההודי־השקט – האזור שבו סין רוצה למנוע בלימה.
מכאן שסין אינה ממהרת לערער על הסדר הביטחוני שהקימו האמריקנים במזרח התיכון, ואינה מבקשת כעת להתחרות בהם על השפעה. בטווח הקרוב, סין לא תהיה תחליף לארצות הברית באזור, אלא תישאר בעיקר שחקן כלכלי מרכזי – ולא כוח החותר להגמוניה.
