כך הפכו הישראלים את הזוועות לנרטיב מפוברק
בעוד תושבי עזה מתעדים בזמן אמת את ההרג ההמוני והרעב, חלק גדול מהחברה הישראלית מגיב: ״הכול מזויף… והם גם ראויים לזה״.
הדיווח עוסק בדפוס ובשיטת ההכחשה הישראלית של הזוועות שמבצעת ישראל נגד הפלסטינים בעזה. הטקסט מנתח את הסתירה בין עוצמת התיעוד הדיגיטלי לבין גבולות השפעתו אל מול תודעת ההכחשה המושרשת בקרב הישראלים ביחס לזוועות בעזה, ומציג את התפתחות התופעה הזו מהנכבה ועד היום.
לפני עשור, בימי ההפגנות השבועיות המשותפות של פלסטינים ויהודים נגד בניית גדר ההפרדה בכפר אל-מעצ׳רה בגדה המערבית, נהג מחמוד – אחד ממנהיגי הקהילה המקומית – לשאת נאום קצר לפני תחילת הצעדה. בידו החזיק טלפון נייד ואמר: ״נכבה שנייה לא תהיה, כי יש לנו את זה (מצביע על הסמארטפון). יש לנו טלפון חכם ופייסבוק. הם ינסו לגרש אותנו שוב, אבל כולם יראו את זה ויעצרו אותם. בשנת 1948 לא היו לנו סמארטפונים ולא פייסבוק. היום זה לא יחזור על עצמו״. הוא חזר על המשפט הזה בכל יום שישי – מול הפעילים שעמדו לצידו, מול החיילים שעמדו מולו, וגם מול עצמו. זה הרגיע אותו, אבל הוא טעה.
ייתכן שמסע ההשמדה ההמונית שישראל מנהלת בעזה הוא אחת הזוועות המתועדות ביותר בהיסטוריה המודרנית – הן בהיקף הראיות והן במהירות הפצתן. הסמארטפונים והרשתות החברתיות, שלא היו קיימים בבוסניה או ברואנדה, מאפשרים תיעוד מיידי מזוויות שונות והפצה גלובלית ישירה, לצד גיבוי משמעותי של כלי התקשורת המסורתיים.
ובכל זאת, מול שיטפון אינסופי של תמונות וסרטונים המתעדים אזרחים הרוגים, ילדים גוועים ברעב ושכונות שלמות שנהרסו, חלק ניכר מהציבור הישראלי – וגם מתומכי ישראל ברחבי העולם – מגיב באחת משתי דרכים: או שהכול מזויף, או שתושבי עזה ראויים לזה. לעיתים קרובות שני ההסברים משתלבים יחד באופן פרדוקסלי: ״אין ילדים הרוגים בעזה, וטוב שעשינו בהם שפטים״.
שלב חדש בהכחשה
הכחשת זוועות היא תופעה עולמית, אבל הישראלים הפכו אותה לאמנות. אין זה מקרי שאחד המחקרים החשובים ביותר בנושא – ״חקרי הכחשה״ (States of Denial) (2001) מאת הסוציולוג סטנלי כהן – נכתב בהשראת חוויותיו כפעיל זכויות אדם בישראל בזמן האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה־80.
בהסתמך על אותן חוויות, מונה כהן סדרת משפטי הכחשה שמדינות וחברות נוהגות להשתמש בהם: ״זה לא קרה״ (לא עינינו אף אחד!); ״מה שקרה היה משהו אחר״ (זה לא עינויים, אלא ״לחץ פיזי מתון״!); ״לא הייתה ברירה אחרת״.
בישראל, ההיגיון הזה נטוע במיתוס ״טוהר הנשק״ (האמונה שישראל פועלת תמיד רק מתוך הגנה עצמית) ובתודעת ״יורים ובוכים״ (הרעיון שהישראלים מבצעים אלימות, אך מוסריותם הייחודית נשמרת משום שהם מצטערים לאחר מכן).
עם כל חומרתה, גישה זו נשענת על שני הנחות יסוד: שהזוועות – עינויים, הרג אזרחים, גירוש בכוח – הן מעשים שגויים במהותם ולכן דורשים הצדקה או הסתרה; ושיש ערך בחשיפת האמת – גם אם היא רק מכשול שיש לעקוף. הצביעות שבמיתוס ״טוהר הנשק״ מותירה פתח לתיקון: ברגע שהפער בין הדיבור לבין המציאות נחשף, הוא עלול להביך ולגרום ללחץ לשינוי. בעולם כזה, לסרטון שצולם בטלפון נייד וששודר מידית – יש משקל אמיתי.
אבל זה כבר לא העולם שבו אנו חיים. בישראל התפשט בשיח המרכזי – מהדרג המדיני הבכיר ועד למגיבים אנונימיים באתרים – דפוס דחייה של כל תיעוד מעזה כ״מזויף״. זהו שיקוף של תודעת קונספירציה שיובאה מהימין האמריקני, בדומה לנרטיב ״המדינה העמוקה״ של דונלד טראמפ, שאומץ בהתלהבות על ידי בנימין נתניהו ותומכיו.
אחד המובילים בשיטה זו של הכחשה היה אלכס ג׳ונס, שדרן ימין קיצוני אמריקני. ב־2012 טען כי הטבח בבית הספר סנדי הוק – שבו נרצחו 20 תלמידים ו־6 מבוגרים – היה מבוים. למרות ראיות חד־משמעיות, ג׳ונס התעקש שכל הצילומים – מהורים אבלים ועד גופות הילדים – מפוברקים, חלק מקונספירציה דמוקרטית לפגוע בזכות האמריקנים לשאת נשק.
דפוס זה החל לחלחל גם לישראל עוד לפני ה־7 באוקטובר – תחילה ברשת, ובהמשך גם בזירה הרשמית. עם התמשכות המלחמה, ההכחשה הזו הפכה לתגובה רווחת, לעיתים אוטומטית: סרטון של הורים פלסטינים מחבקים את גופת תינוקם? ״שחקנים עם בובה״. תמונות אזרחים שנורו בידי חיילי צה״ל? ״נוצרו בבינה מלאכותית, או שובשו, או הועתקו ממקום אחר״. וכן הלאה.
לעיתים קרובות לווה השיח במונח ״פאליווד״ (Pallywood) – הלחם של ״פלסטין״ ו״הוליווד״
המונח הזה, שיובא מחוגי הימין האמריקני בראשית המאה ה־21, רומז שסבלם של הפלסטינים איננו אמיתי כלל, אלא חלק מהפקה קולנועית מתוחכמת: קונספירציה רחבת היקף שבה שותפים הפלסטינים, ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת בינלאומיים כדי לזייף זוועות.
בשלב קודם של הכחשת הזוועות, היו טענות ה״בימוי״ מתוחכמות יותר. רבים עדיין זוכרים את פרשת מוחמד א-דורה, הילד בן ה־12 שנהרג בעזה בספטמבר 2000 ומותו הפך לסמל האינתיפאדה השנייה. ישראל ותומכיה השקיעו מאמצים אדירים לערער את אמינות הצילומים: מאות שעות של ניתוחים, דוחות, סרטים תיעודיים, בחינת זוויות הצילום, נתיב הקליעים ופרטים בליסטיים – כדי להוכיח שהאירוע כולו היה הצגה.
היום, ההכחשה כבר לא דורשת מאמץ כזה. תיאוריות הקונספירציה המורכבות של העבר פינו מקום לצורה פרימיטיבית יותר של הכחשה – מה שחוקרים מכנים ״קונספירציה אינסטינקטיבית״: דחייה אוטומטית של כל ראיה שסותרת את האינטרס, כ״מזויפת״. התיעוד נדחה במילה אחת בלבד: ״פייק״.
מעבר לאמת, וההתרסה שבקלון
ניקח לדוגמה את הראיות החותכות לרעב ההמוני בעזה. ההיגיון פשוט: אוכלוסייה נצורה, שכל אמצעי קיומה העצמיים הושמדו – תמות מרעב בהכרח. ובכל זאת, התגובה האוטומטית בישראל – מהמגיבים האלמוניים ברשת ועד לדרגי השלטון הגבוהים ביותר – נותרה זהה: ״הכול מזויף״.
נתניהו דיבר על ״תפיסה של משבר הומניטרי״, כביכול תוצר של ״תמונות מבוימות או מניפולטיביות״ שפרסמה חמאס. שר החוץ גדעון סער דחה את תמונות הילדים הכחושים וכינה אותן ״מציאות וירטואלית״, כשהוא מצביע על נוכחות מבוגרים בריאים לצדם כהוכחה. צה״ל טען שחמאס משתמש מחדש בתמונות של ילדים מתימן או מייצר תמונות מזויפות באמצעות בינה מלאכותית. עיתונאי Ynet איתמר אייכנר, גם הוא מבקר חריף של הממשלה, חזר על אותה טענה: ״הפלסטינים מבינים שתמונות ילדים רעבים הן נקודת תורפה. סביר שהתמונות מבוימות, ואולי הילדים חולים במחלות אחרות״.
גם השיח האקדמי אינו חף מכך. דו״ח שפרסם לאחרונה מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן, שכותרתו ״הפרכת טענות הג׳נוסייד: עיון מחדש במלחמת ישראל־חמאס (2023–2025)״, כלל פרק על ״מקורות מזויפים ומקורות אחרים מעשה ידי בינה מלאכותית״. בעוד שבעבר היו הראיות מתועדות לפשעי מלחמה מתקבלות לכל היותר בהתחמקות או בהכחשה, הרי שבעידן ה״פוסט־אמת״ השילוב של חשדנות כלפי AI, שחיקת האמון בתקשורת הממסדית וכישלון מגני הדמוקרטיה – הפך את רפלקס ה״פייק״ לנפוץ ומשפיע יותר מאי־פעם.
במקביל, הסירוב הגורף של רוב התקשורת הישראלית להציג את מה שמתרחש בפועל בעזה, מוביל לכך שכאשר תמונות מצליחות בכל זאת לחדור, תגובת הציבור איננה רק התעלמות קולקטיבית – אלא גם ליווי בהצהרה ״מגיע להם״. ההכחשה וההצדקה מתלכדות כאן: מה שנראה כפרדוקס הוא למעשה שני צדדים של אותו מטבע.
כך, שר המורשת עמיחי אליהו אמר לאחרונה: ״אין רעב בעזה. כשתראו תמונות של ילדים מורעבים, תביטו היטב ותמיד תמצאו לידם ילד שמן, שאוכל היטב. זו קמפיין מבוים.״ והוסיף: ״אין אומה שמאכילה את אויביה. השתגענו? ביום שישיבו את בני הערובה – לא יהיה רעב. ביום שיחוסלו מחבלי חמאס – לא יהיה רעב.״
"לאחר שני עשורים של מצור, שבמהלכם ניסינו אנחנו הישראלים למחוק את עזה ושני מיליון תושביה מן הזיכרון ומהתודעה, החזיר מתקפת השבעה באוקטובר את עזה אל מרכז התמונה – בדיוק כששתי התגובות, פייק ומגיע להם, התמזגו לחלוטין. הראשונה שירתה את הדימוי העצמי הלאומי (״הילדים שלנו לא מבצעים זוועות״), את צורכי התעמולה וקניית הזמן בזירה הבינלאומית; השנייה הייתה תגובה אינסטינקטיבית לכאב ולהשפלה שנגרמו מהתקפה בידי מי שתוארו שנים כנחותים. יחד הן מתלכדות לתגובה שאינה זקוקה עוד להצדקות מוסריות או להתנצלות".
וכאן טמון האתגר השני להנחה שסמארטפונים ורשתות חברתיות יכולים לעצור פשעי מלחמה. המאבק למען זכויות אדם תמיד הניח שתיעוד ההפרות יגרום לתחושת קלון אצל הפוגעים וידחוף לשינוי. אבל מה קורה כאשר תחושת הקלון מתפוגגת, והעבריינים מתריסים בפומבי מול ההאשמה המוסרית – ואף מול מושג האמת עצמו? במצב כזה, התיעוד וההפצה – מהירים או נרחבים ככל שיהיו – מאבדים את השפעתם.
כפי שהראו דוחות זכויות האדם והעתירות לבתי הדין הבינלאומיים בשנתיים האחרונות, המנהיגים הצבאיים, המדיניים והתרבותיים בישראל מודים היום בגלוי – מיוזמתם – במה שבעבר היו ארגוני זכויות האדם מתאמצים להוכיח בקושי רב.
לאחר עשרות שנים של הכחשת הנכבה – ואף איסור על השימוש במונח עצמו – מכריזים כיום המחוקקים הישראלים בגאווה כי ״ישראל״ מבצעת נכבה שנייה בעזה. בעבר, נדרשו מתנדבי ״בצלם״ לתעד בזהירות רבה את הזוועות שבוצעו בגדה המערבית, ורק כדי להיתקל בתירוצים כאלה ואחרים, כמו שהאירועים ״הוצאו מהקשרם״. ואילו היום, החיילים הישראלים עצמם מצלמים את הפרות זכויות האדם ומעלים אותן לרשתות החברתיות ללא היסוס.
מכאן, שאנו עדים כיום להתמוטטות המחזור המסורתי של חשיפה – הכחשה – ואישור. במצב כזה, מה תועלת יש עוד לסמארטפונים ולרשתות החברתיות?
סדקים בקירות
על אף שתועלתו של תיעוד הזוועות קטנה בהרבה ממה שקיווינו בעבר, היא עדיין חשובה. בזמן כתיבת שורות אלו, נראה כי תגובות האינסטינקט דוגמת ״פייק״ ו״מגיע להם״ מתחילות סוף־סוף להתנגש בחומות איתנות.
אל מול הראיות החותכות לרעב ההמוני בעזה, הולכות וצוברות הצעקות על ״פייק״ אופי היסטרי וייאושי יותר. נדמה כי הטענה הזדונית החוזרת שוב ושוב בשיח הישראלי – שילד עזתי החולה במחלה קודמת פוטרת את ״ישראל״ מאחריותה לרעיבו עד מוות – נכשלה בבלימת ההכרה הגוברת ב״ישראל״ בסבל הפלסטינים ובעוול הבסיסי שנעשה להם.
הטיעונים המתפתלים והמתהפכים שרווחים כעת בשיח הישראלי – שהרעב אכן קיים בעזה אך חמאס אחראי לו; או שמדובר בתוצאה בלתי מכוונת של המלחמה; או שהעולם צבוע מפני שאינו מתייחס לרעב בתימן באותה הצורה – מחזירים אותנו שוב לאותה קבוצת טענות ההכחשה שתיאר סטנלי כהן. הן גם רומזות על חזרת תחושת המבוכה, ואולי אף הבושה, לפחות בחלקים מסוימים של החברה הישראלית.
נדמה שהגורמים שתרמו לשינוי הזה הם תגובות הקהילה הבינלאומית לרעב, יחד עם האפשרות להכיר בקיומו של הרעב מבלי להפליל ישירות את החיילים והטייסים. לכך מצטרף הצטברות אדירה של תמונות ותיעוד שלא ניתן להכחיש, ולבסוף – עקשנותם של יחידים וארגונים לתעד, לדווח, לאמת את החומרים ולהפיץ אותם בתוך ״ישראל״ ומחוצה לה – כל אלה השפיעו עמוקות.
עם זאת, תוכניותיה של ״ישראל״ לכבוש את עיר עזה ולגרש את תושביה בכפייה למחנה שיכלול מאפיינים של מחנה ריכוז, לפני גירוש אפשרי קבוע מן הרצועה, מאיימות להפוך את מה שכבר עתה קטסטרופלי – לחמור בהרבה. השאלה היא: האם דעת הקהל הישראלית תמשיך להכחיש את המציאות, או שתיאלץ סוף־סוף להתמודד עמה?
