הצי הישראלי והמציאות מאחורי ההקפאה הגרמנית החלקית על יצוא נשק
גרמניה לא תאשר עוד ייצוא של ציוד צבאי לישראל שעשוי לשמש ברצועת עזה
ב־8 באוגוסט השנה, לאחר 22 חודשי לחימה ישראלית ברצועת עזה, הכריז הקנצלר הגרמני פרידריך מרץ כי גרמניה "לא תאשר עוד ייצוא של ציוד צבאי לישראל שעשוי לשמש ברצועת עזה". אף שמדובר בצעד בעל משמעות סמלית, במיוחד נוכח מעמדה המרכזי של גרמניה כשותפה צבאית לישראל, בדיקה מעמיקה מבהירה כי אין מדובר בעצירה כוללת של משלוחי הנשק מגרמניה לישראל.
נשק שמיועד לשימוש בגדה המערבית, בדרום לבנון ובסוריה לא הושפע מהחלטה זו, וכך גם תחמושת וטכנולוגיות הגנה אווירית. מערכות אלו מוגדרות רשמית כ"הגנתיות", אך בפועל הן משמשות גם ליירוט טילים וכלי טיס בלתי מאוישים המשוגרים מעזה, מאיראן, מתימן ואף מחיזבאללה בלבנון. בכך הן אינן מוגבלות לייעוד הגנתי בלבד, אלא מחזקות את מדיניותה הצבאית ההתקפית של ישראל.
ההיבט המרכזי ביותר הוא שהאיסור אינו נוגע לרכיב החשוב ביותר בשיתוף הפעולה הצבאי בין גרמניה לישראל – התחום הימי. לפי ההערכות, האיסור לא יחול על ציוד ימי עבור הצי הישראלי, על אף מעורבותו הישירה בהטלת המצור על עזה ובפעולות צבאיות לאורך החוף. הדבר קשור גם לשינויי מדיניות בישראל בשנים האחרונות, שהובילו להשקעה גוברת בחיל הים לאחר שנים שבהן עמד בעדיפות משנית לעומת חיל האוויר וחיל השריון.
צוללות הדולפין וסיוע גרמני נוסף
באופן סמלי, החלטת גרמניה באה ימים ספורים לאחר ההפלגה הניסיונית הראשונה של הצוללת השלישית מסדרת דולפין-2, "דרקון", שבוצעה ליד נמל קיל בגרמניה ונמשכה כעשר שעות. פרויקט צוללות הדולפין־2 הוא מהחשובים ביחסי ברלין–תל אביב, ומדובר בצוללות הגדולות ביותר שנבנו בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה.
הצוללות עוצבו במיוחד לפעולה בים התיכון, עם יכולות ניטור תת-ימי ופעולות מיוחדות. הן פועלות בדיזל–חשמל, ושתי צוללות מדגם זה כבר משרתות בצי הישראלי לצד שלוש צוללות מדגם דולפין־1 הישן יותר. היתרון העיקרי של דולפין־2 הוא מערכת הנעה עצמאית באוויר (AIP), המאפשרת טווח גדול יותר, גמישות מבצעית ושקט אקוסטי, ללא צורך בעלייה תכופה לפני השטח לטעינת סוללות.
הצוללת החדשה "דרקון" נחשבת כשלב ביניים בין דגם דולפין לדגם העתידי דקר, והיא מתאפיינת במבנה מגדל גדול יותר, מה שמעלה השערות כי היא מצוידת במערכת שיגור אנכית (VLS) המאפשרת שיגור טילי שיוט לטווחים רחוקים, ולא רק באמצעות צינורות טורפדו כפי שהיה עד כה.
פרויקט צוללות הדקר – קפיצת מדרגה איכותית
בעתיד הקרוב צפויה חברת תיסנקרופ הגרמנית להתחיל בבניית שלוש צוללות חדשות מדגם דקר עבור חיל הים הישראלי, שיחליפו את שלוש צוללות הדולפין־1 הוותיקות. החוזה נחתם ב־2022, לאחר מזכר הבנות מ־2017, אך התעכב בשל פרשת השחיתות שפקדה את העסקאות הקודמות.
צוללות הדקר יספקו לחיל הים הישראלי יכולת מבצעית מתקדמת במיוחד – מערכת הנעה AIP, טווח ארוך יותר, ושיגור אנכי של מגוון טילים, בהם גם טיל השיוט פופ־איי טורבו לטווח של כ־1,500 ק"מ. לפי הערכות מסוימות, ייתכן כי הטיל יצויד בראש קרב גרעיני בהספק של כ־200 קילוטון, מה שיספק לישראל יכולת תקיפה אסטרטגית מרחבי הים.
שיתוף פעולה צבאי היסטורי בין ברלין ל"תל אביב"
גרמניה היא הספקית השנייה בגודלה של כלי נשק עיקריים לישראל אחרי ארצות הברית. בשנת 2023 הנפיקה ברלין רישיונות לייצוא נשק בשווי של כ־326 מיליון אירו לישראל – כמעט פי עשרה מהשנה הקודמת – ובשנת 2024 אושרו עוד 161 מיליון אירו.
במחצית הראשונה של שנת 2025 ייצאה גרמניה נשק לישראל בשווי של כ־90 מיליון אירו. המשלוחים כללו כלי נשק חמים, תחמושת, חלקי חילוף לנשק, ציוד ייעודי לצבא ולחיל הים, מערכות אלקטרוניות ורכבים משוריינים מיוחדים. פרטים אלה נחשפו על ידי מפלגת השמאל הגרמנית "די לינקה", שכן פרטי יצוא הנשק הגרמני נשמרים לרוב בסודיות מוחלטת, ורק מועצת הביטחון הלאומי הגרמנית מאשרת את הרישיונות בחשאי. מלבד נתונים חצי־שנתיים על היקף יצוא המוצרים הביטחוניים, כמעט ולא נחשף מידע רשמי.
השת״פ הצבאי התמקד באופן ניכר בתחום הימי. מאז הקמת חיל הים הישראלי, הכוח הטקטי המרכזי שלו התבסס על ספינות טילים מתוצרת גרמניה – מסדרת "סער": תחילה "סער 1", לאחר מכן "סער 2", אחר כך "סער 3" שלחמו במלחמת אוקטובר 1973. משנות ה־80 החלה ישראל לייצר בעצמה את הדגמים "סער 4" ו"סער 4.5" שעדיין בשירות, ובהמשך נבנו בארצות הברית ספינות "סער 5".
בשנים האחרונות חזר הייצור לגרמניה עם ספינות ה"סער 6", שנבנו במספנות גרמניות בעיצוב ישראלי סודי במיוחד. הספינות, שנמסרו החל מ־2020, הן כלי השטח הגדולים והמתקדמים ביותר בצי הישראלי. הן תוכננו בראש ובראשונה להגנה על המים הכלכליים מול חופי פלסטין הכבושה, כולל שדות הגז. כל ספינה מצוידת בכ־18 מערכות לחימה מתקדמות, הדחק של 1,900 טון, 16 משגרי טילי "ברק 8", 40 משגרי "כיפת ברזל" בגרסתה הימית, ו־16 טילי חוף־ים "גבריאל 5".
השתתפות כלי נשק גרמניים במלחמה בעזה
נמצא כי ספינות גרמניות אלה נטלו חלק בלחימה הנוכחית בעזה. חיל הים הישראלי פעל מהים מול הרצועה באמצעות ספינות "סער 4.5" ו"סער 5", אך החל מדצמבר 2023 נכנסו גם ספינות ה"סער 6" החדישות לפעולה מבצעית מול עזה. שתיים מהן פעלו מול חופי הרצועה, בעוד השלישית נפרסה מול חופי דרום פלסטין בים האדום.
שימוש זה סימן שינוי בתפיסת צה"ל: שילוב חיל הים במערך ההגנה האווירית. באפריל 2024 הופעלה לראשונה גרסת "כיפת ברזל C" הימית ליירוט כטב״ם מעל הים האדום – אירוע שחזר כמה פעמים.
זהו שינוי מהותי בתפיסת הביטחון הישראלית, שהתבססה בעבר כמעט אך ורק על עליונות אווירית וכוח שריון, וממחיש מגמה להעצים את תפקיד הכוח הימי. כך לדוגמה, ביוני 2024 הכריזה ישראל כי תקפה באמצעות ספינות טילים מטרות בנמל אל־חודיידה שבתימן – התקפה ימית ראשונה של חיל הים הישראלי בים האדום מאז שנות ה־70. נוסף לכך, בתחילת 2025 החל ייצור ספינת טילים חדשה "סער 7.5" במספנות חיפה – הראשונה מתוך חמש.
חיל הים הישראלי גם הרחיב את השימוש ב"ספינות בלתי־מאוישות". במאי 2025 החלו להפליג ספינות כאלה במים הטריטוריאליים של ישראל לאיסוף מידע, ניתוח איומים והכוונת כוחות.
כמו כן, טופלה חולשה בולטת: היעדר כלי שיט אמפיביים. בשנת 2024 קיבלה ישראל שתי נחתות חדשות, שנבנו בארה"ב בכספי הסיוע האמריקאי – הראשונה נקראה "נחשון" והשנייה "קוממיות".
מציאות מגבלת הייצוא הגרמנית
לצד ספינות ה"סער", לישראל גם נשק גרמני קל, בינוני ונ"ט, משאיות ותחמושת מתמחה – כולם תועדו בשימוש בעזה. לנוכח העובדה שהמלחמה נמשכת מאז סוף 2023, עולה ספק לגבי "רצינותו" של האמברגו החלקי שהכריזה גרמניה על יצוא נשק לישראל. עם זאת, עצם ההכרזה מהווה תפנית פוליטית משמעותית במדינה שהיא כיום הספקית השנייה בגודלה של ישראל – אחרי ארה"ב בלבד.
