השקרים של נתניהו: מציע מים או שופך דם
המעשה האחרון של בנימין נתניהו על בימת העולם נשמע כמו משל מוסרי – אלא שהמוסר שבו היה צביעות הכתובה בדם.
שטוף באור זרקורים, הכתיר את עצמו ראש ממשלת ישראל למושיע העם האיראני, כשהוא מתחייב "להציל אינספור חיים" מהאכזריות של מחסור במים. הוא נופף בנתוני המים של איראן כנבואה, הזהיר מפני 50 מיליון עקורים ושיבח את "הפתרונות" של ישראל לאויב מוצהר. אלא שבזמן שדבריו שודרו ברחבי העולם, רק שבעים קילומטרים משם, ילדים בעזה גוססים מצמא – המים שלהם נותקו בידי אותה מדינה שטוענת כי היא מצילה זרים ממחסור.
באותו זמן ממש, ילדים בעזה שתו מים מליחים ומזוהמים בחיידקים – אם בכלל יכלו לשתות טיפה – כאשר אזורים שלמים ברצועה הנצורה נותרו חודשים שלמים ללא מים נקיים זורמים. צינורות שנופצו ונקברו מתחת להריסות מונחים בשכונות מופגזות. משרד הבריאות בעזה, יוניסף וסוכנות אונר"א דיווחו כי מחסור במים, יחד עם רעב שנגרם ממדיניות המצור, גבו בחודשים האחרונים את חייהם של לפחות 315 בני אדם, יותר ממחציתם ילדים מתחת לגיל חמש.
ההפקרה הזו אינה מקרית – היא מדיניות. יואב גלנט, יומיים לאחר מכן, הצהיר על "מצור מלא" בעזה, ואמר בפירוש: "אין חשמל, אין מזון, אין דלק – הכול סגור." המים לא הוזכרו במילים, אך הובנו. הרשויות בישראל סגרו את "מקורות", חברת המים הממשלתית, שסיפקה כמעט 10 מיליון ליטרים ביום. התוצאה – בצורת מעשה ידי אדם באחת מהארצות הצפופות בעולם.
על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), בדצמבר 2023 ירדה כמות המים הממוצעת לנפש בעזה לפחות משלושה ליטרים ביום – חמישית מהמינימום הנדרש לקיום על פי ארגון הבריאות העולמי. במרץ 2024, תושבי צפון עזה קיבלו פחות מליטר מים ביום, שבמרבית המקרים כלל לא היו ראויים לשתייה. עד 65 בארות מים הופצצו, יחד עם שלושה מתקני התפלה מרכזיים ויותר מ־50 קילומטרים של צנרת מים; מחסור בדלק השבית את תחנות השאיבה.
מדובר בפשע ברור על פי הדין ההומניטרי הבינלאומי. סעיף 54 לפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ז'נבה אוסר על "תקיפת, השמדת, הסרת או השבתה של אובייקטים החיוניים להישרדות האוכלוסייה האזרחית" – כולל במפורש תשתיות מים. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום רואה בשלילת מים פשע מלחמה אם היא משמשת כאמצעי לרעב או עקירה של אזרחים. באפריל 2024 פרסם ארגון Human Rights Watch דו"ח שכותרתו "חסרי תקווה, רעבים ומצורים", שקבע כי ישראל הפכה את שלילת המים והמזון לכלי מלחמה, וכי המצור יצר רמות מגיפה של מחלות שהרגו בעיקר ילדים וקשישים. יוניסף כינתה זאת "גזר דין מוות מיידי" לילדי עזה.
המספרים הקטלניים ביותר אינם נמדדים בליטרים – אלא בחיי אדם. בדו"ח יוניסף ממארס 2025 דווח על עלייה של 45% במקרי שלשול בקרב ילדים מתחת לגיל חמש ביחס לתקופה שלפני המלחמה. משרד הבריאות הפלסטיני תיעד לפחות 120 מקרי מוות של תינוקות עקב התייבשות ומחלות שמקורן במים בשנה הראשונה למצור.
סיפורה של מרים, ילדה בת שש מחאן יונס, שמתה לאחר ששתתה מים מזוהמים ממיכל שעל גג הבית עקב מחסור במים מינרליים בינואר 2025, משקף את הטרגדיה של ילדים בעיר. אמה סיפרה לאל-ג'זירה: "היא בכתה כל הלילה מכאבי בטן. בבוקר היא כבר לא הייתה." בבית לאהיה, חסן בן ה־70, ששרד כבר ארבע מערכות צבאיות, מת מאי-ספיקת כליות לאחר שמכונות הדיאליזה הושבתו בשל מחסור במים סטריליים. בבית החולים כמאל עדואן דיווחו על ביטול של 70% מטיפולי הדיאליזה בצפון עזה בשל אי-יכולת להבטיח מים בטוחים.
זו אינה הפעם הראשונה שמים משמשים כנשק. במהלך מבצע "צוק איתן" ב־2014, פגעו תקיפות ישראליות במתקן הטיהור המרכזי של עזה, וגרמו לזרימת ביוב גולמי אל מי התהום. ב־2021 הופצצו מתקני התפלה שמומנו על ידי האיחוד האירופי. בכל פעם, השיקום עוכב לא בשל קשיים טכניים, אלא בשל שליטת ישראל בייבוא הציוד הנדרש. ברשות המים בעזה מזהירים כל העת שגם אחרי המלחמה, שיקום מלא ייקח שנים – ורק אם המצור יוסר. כל שיח על שיקום הוא חסר משמעות כשאין דלק, חלקי חילוף וכימיקלים לטיהור מים.
המסר של נתניהו לאיראנים מותאם לתפיסת העולם הבינלאומית. אך הצביעות ברורה: עזה, המרוחקת רק 70 קילומטרים מתל אביב, נשללת במכוון מהטכנולוגיות לחיסכון במים שישראל מציגה בתערוכות בינלאומיות. כך גם ביחס להריגת עיתונאים פלסטינים בידי ישראל, מציין שר החוץ האיראני סעיד עבאס עראג'י: "דבר כזה אינו מעיד על כוח, אלא על קריסתו של משטר הבזוי המאבד סולידריות עולמית." נתניהו מבקש לשבור את האחדות בין איראן לעזה, המשמשת חומת מגן מפני התוקפנות הישראלית, תוך הצגת עצמו כמושיע אפשרי של איראן ושטיפת תדמיתה של ישראל כלפי חוץ.
המדיניות הזו זוכה לתיאורים חדים מצד מדינות הדרום הגלובלי. פקיסטן גינתה את המצור כפשיעת מלחמה הנשענת על טקטיקות מצור. סין ורוסיה קראו לאו״ם לחקור את התקיפה המכוונת של תשתיות המים, והדגישו שמדובר בהפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. דרישתן באה על רקע סכסוכים שבהם תקיפות של מתקני מים חיוניים בעזה פגעו ישירות באוכלוסייה האזרחית.
הפצצות האוויר תוארו באיראן כ״מלחמה סביבתית״ נגד העם, גם אם לא בשטחה. לעומת זאת, וושינגטון ובירות אירופה העניקו לישראל הגנה. כל ההחלטות שהגיש מועצת הביטחון להשבת התשתיות בעזה הופלו בווטו אמריקני. מדינות העולם, ובראשן מדינות אירופה המממנות פרויקטים פלסטיניים בתחום המים, נמנעו מלהעניש את ישראל בפומבי על הריסת פרויקטים אלו, והסתפקו בשיחות שקטות שלא הביאו לשינוי.
כ־90 אחוזים מהשפכים בישראל ממוחזרים – השיעור הגבוה בעולם. היא המציאה את טפטוף ההשקיה והפכה אותו למסחרי. נתניהו משתמש בנתונים אלה כדי להציג עצמו כמושיע מפני אסון אקלימי. עם זאת, אותה ממשלה השקיעה 22 חודשים בהסרת אפשרות ההתפלה המינימלית בעזה ובהמלחת האקוויפר היחיד שלה. כפי שאמר מהנדס פלסטיני עקור מבית חאנון: "הם רוצים שיזכרו אותם כעם שהופך את המדבר לגן פורח, אבל הם הפכו את ביתנו למדבר."
דברי התעמולה אולי מכתיבים את הנרטיב, אך התמונות מעזה – ילדים אוחזים בג'ריקנים ריקים, אמהות מרתיחות מים מליחים, ומחלקות בתי חולים שנסגרו מחוסר ציוד סטרילי – יחיו הרבה אחרי נאומיו של נתניהו. מצור עזה הוא אחד המשברים ההומניטריים המתועדים ביותר בעת האחרונה. הראיות קיימות – במברקי או״ם, בתצלומי לוויין ובתעודות פטירה מבתי החולים. ההיסטוריה לא תספר שנתניהו הציע את ההצעה הזו ברוח נוצרית, אלא תזכור זאת כתמונה המחרידה של הצביעות: אדם מושיט יד לתת מים לזרים, בעודו עומד על גרונם של שכניו כדי למנוע מהם לשתות את אותם מים. וכאשר העולם ישמע את המנונו – "חיים לעם האיראני" – עליו לא לשכוח את הקברים חסרי השם של ילדי עזה שמתו בשפתיים יבשות. ואז אולי יוכל לענות – "חיים גם לעם הפלסטיני".
