מהכיבוש המלא ועד תוכנית שתי המדינות: כך בלעו הציונים את פלסטין
על רקע החרפת פשעי המלחמה של ישראל בעזה, גוברת התמיכה העולמית בפלסטין, והנושא של הכרה רשמית במדינה פלסטינית שב לעלות. מהלך כזה – אם יתממש – עשוי לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי במזרח התיכון באופן היסטורי.
לפי סוכנות הידיעות טסנים, גל מחאה אנטי-ציוני (שונה מיהדות) באירופה גאה בעקבות מה שמוגדר כרצח עם בעזה – שגבה עד כה כמעט 60,000 הרוגים. בצל זאת, חזר הדיון על פתרון שתי המדינות ועל הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הודיע בשבוע שעבר כי ארצו תכיר במדינה הפלסטינית במהלך מושב העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר הקרוב.
גם ממשלת בריטניה וראש הממשלה שלה נתונים ללחץ מצד שליש מחברי הפרלמנט להכיר במדינה הפלסטינית – לנוכח המצב ההומניטרי הקשה ברצועת עזה.
כדי להבין את משמעות ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית, חשוב לבחון את הרקע ההיסטורי של היווצרות הסוגיה הפלסטינית: פלסטין הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, ולאחר תבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה, הועברה המנדט שלה לידי בריטניה. עם גידול ההגירה היהודית לפלסטין, גברו העימותים בין יהודים לערבים, ובפעם הראשונה עלה רעיון חלוקתה לשלושה אזורים במסגרת ועדה ממשלתית בריטית.
לאחר מהומות חמורות ב-1936, ובעקבות דרישות הציבור הפלסטיני לעצור את ההגירה הכפויה של יהודים, הוקמה ועדת פיל המלכותית, שהציעה ב-1937 לחלק את הארץ לשלושה אזורים: מדינה יהודית, מדינה ערבית, ושטח ניטרלי בשליטת בריטניה שיכלול את ירושלים.
בעוד שהציבור הערבי התנגד להצעה לחלוטין, הקונגרס הציוני הביע תמיכה עקרונית ברעיון החלוקה – אך התנגד למתווה הספציפי שהוצע.
ב-1947, בריטניה העבירה את הסוגיה לאו"ם, שקיבל את החלטה 181 שקבעה חלוקה לשתי מדינות – יהודית (56.5%) וערבית (43.5%) – וירושלים תחת שלטון בינלאומי. הפלסטינים דחו את ההחלטה בשל סירובם לוותר על יותר ממחצית מאדמתם לטובת מהגרים יהודים, בעוד שהיהודים קיבלו את ההחלטה בחגיגות פומביות.
ב-14 במאי 1948 הסתיים המנדט הבריטי, וישראל הכריזה על עצמאותה. למחרת פרצה מלחמת העצמאות (ע"י הפלסטינים והצבאות הערביים: מצרים, לבנון, סוריה, ירדן ועיראק). בינואר 1949 הוכרזה הפסקת אש – וישראל הרחיבה את שליטתה ל-78% מפלסטין, מעבר למה שהוקצה לה בהחלטת האו"ם.
ירדן השתלטה על 21% נוספים בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים), ומצרים קיבלה את רצועת עזה. ירושלים חולקה בין ישראל (מערב העיר) לירדן (המזרח והעיר העתיקה).
ב-1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את כל שטח פלסטין, רמת הגולן מסוריה, סיני ועזה ממצרים, והגדה המערבית כולל ירושלים המזרחית מירדן – והשליטה הפלסטינית העצמאית הפכה לאפסית.
מאז עלה שוב ושוב פתרון שתי המדינות, אך בין שנות ה-60 ל-80 התמקדו הפלסטינים במאבק מזוין. אש"ף, שנתמך ע"י ברה"מ וסוריה, עיראק ולוב, הוגדר בידי מדינות רבות כארגון טרור.
לאחר קריסת ברה"מ ב-1991, אש"ף איבד תמיכה בינלאומית. ב-1969 הציע יאסר ערפאת להקים מדינה דו-לאומית בכל פלסטין ההיסטורית – הצעה שנדחתה על-ידי ישראל בשל איום על עצם קיומה.
בסופו של דבר, התנהלו מגעים חשאיים בין ישראל לאש"ף בנורווגיה, שהובילו להסכמי אוסלו בספטמבר 1993. ערפאת הכיר במדינת ישראל, וישראל הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני.
הרשות הפלסטינית, הסכמי אוסלו והתנגדות ישראל לפתרון שתי המדינות
הרשות הפלסטינית הוקמה בשנת 1994 בעקבות הסכמי אוסלו, כגוף שלטוני זמני לתקופה של חמש שנים. תפקידה היה לנהל את השטחים הפלסטיניים – את כל רצועת עזה וחלקים מהגדה המערבית. מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, שליטתה של הרשות מוגבלת לגדה בלבד.
לפי הסכמי אוסלו, הועברו לרשות סמכויות אזרחיות וביטחוניות באזורים העירוניים, ובאזורים הכפריים – סמכויות אזרחיות בלבד. יתר השטחים – בהם ההתנחלויות, בקעת הירדן, הדרכים הראשיות והאזורים שבשליטה ישראלית – נותרו בשליטה מלאה של ישראל. ירושלים המזרחית לא נכללה בהסכם.
מדוע ישראל מתנגדת כיום לפתרון שתי המדינות?
פתרון שתי המדינות, שמטרתו הקמת שתי מדינות עצמאיות – ישראל ופלסטין – זו לצד זו, זכה בעבר לתמיכה מסויגת מצד ראשי ממשלות ישראל כמו יצחק רבין, אהוד ברק ואהוד אולמרט. אך בעשור האחרון, ובעיקר עם התחזקות שלטון הימין בישראל בראשות בנימין נתניהו, ההתנגדות לפתרון הזה הפכה לעמדה הרשמית הדומיננטית.
ההתנגדות נשענת על כמה טעמים עיקריים:
1. שיקולים ביטחוניים: חוויית הנסיגה מרצועת עזה ב-2005, שהובילה להשתלטות חמאס והסלמה ביטחונית – יצרה בקרב הימין הישראלי תפיסה שמדינה פלסטינית עלולה להפוך לבסיס לאויבים חמושים סמוך לגבול ישראל. מבחינת ממשלות הימין, זו סכנה לביטחון הלאומי.
2. אידיאולוגיה דתית ולאומית: זרמים דתיים רבים ומתנחלים רואים בגדה המערבית (שומרון ויהודה) חלק בלתי נפרד מ"ארץ הקודש היהודית". מבחינתם, מסירת שטחים אלה לפלסטינים מהווה בגידה באמונה הדתית ובהיסטוריה היהודית.
3. מציאות השטח – ההתנחלויות: כיום חיים כ-700 אלף מתנחלים בגדה המערבית, הפזורים בלמעלה מ-150 התנחלויות ועוד 128 מאחזים בלתי חוקיים. מצב זה יוצר מציאות גאוגרפית ודמוגרפית שמקשה מאוד על מימוש פתרון שתי המדינות. נסיגה מהשטחים הללו נתפסת בציבור הישראלי כצעד מסוכן ומעורר התנגדות פוליטית חריפה.
על אף החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם וניסיונות בינלאומיים להקים מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ישראל ממשיכה להרחיב את ההתנחלויות – בין השאר באמצעות גירוש תושבים פלסטינים, הפקעת קרקעות, והעברת אוכלוסייה יהודית לתוך שטחים פלסטיניים.
כיום, כ-10% מהאוכלוסייה הישראלית חיה בהתנחלויות בגדה המערבית – נתון שהופך את פתרון שתי המדינות, בפועל, למורכב ואף בלתי אפשרי לפי המתווה המסורתי.
